מְקוֹם אָהֳלֵךְ, פרק ה’: ללא מילים

לפרק הראשון, "אנדלוסית בקומה העשרים", לחצו כאן.

לפרק השני, "רוכבות בשתיים", לחצו כאן.

לפרק השלישי, תייקנית מדופלמת בשינוי אדרת​, לחצו כאן.

לפרק הרביעי, "בין חלה לבהלה, הגיעה שעת פדיונך", לחצו כאן.

"הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף פָּעֳלָךְ. צוּר אֲשֶׁר אֵין דּומֶה לָךְ. חוּסָה עַל עֲמָלָךְ" (פיוט מתוך סדר הסליחות)

​היא איננה, את זה הוא כבר הפנים היטב. ואין פלא, אם כך, שמלאכת החלפת הטיטולים וסדר השכבת הילדים נעשו על ידו במיומנות שלא הייתה מביישת עקרת בית וותיקה. ובכל זאת, אמא היא אמא, והוא עצמו עדיין רחוק מלמלא את החלל שהותירה נעמי אך לפני ששה חודשים, עם הסתלקותה לבית עולמה.

המחלה הארורה נתנה את אותותיה הברורים מאוחר מדי, כשכבר די אפסו הסיכויים למנוע את הגרוע מכל. תלונותיה המוקדמות על כאבי ראש ועייפותה המוגברת פוענחו על ידי רופאיה כתופעות הנובעות ממחסור חמור ​​בברזל.

כתלמידה ממושמעת, במשך שבועות ארוכים למדי הקפידה נעמי על נטילת תוספי הברזל אותם רכשה בהמלצת רופאיה, מבלי לדעת שאלה שימשו רק כמסיחי דעת מתהליך התפשטותם של התאים הסרטניים במוחה.

כשתוצאות בדיקת התהודה המגנטית, המכונה MRI, הדגימו תהליך סרטני מתקדם המצריך ניתוח ראש בהול להוצאת הגידול ממוחה, מצא עצמו יואב רזאל מלקה את עצמו על אותה שאננות שבה התייחס לתלונותיה של אשת נעוריו, ועוד יותר מכך על שלא חסך בביקורת כלפי אשתו לנוכח תפקודה הלקוי בבית ולא חדל להתמרמר כנגד מצבי רוחה המשתנים.

לא חלפו חודשיים ממועד הניתוח, ותחזיתם של הרופאים לגבי מותה הממשמש ובא התגשמה. כלפי חוץ התאמץ יואב בכל כוחו לשדר חוזק עצמי וביטחון במי שהוריד את נשמתה של רעייתו ולקחה חזרה אליו; אך מדי לילה במהלך שלושים ימי האבלות, לאחר שחמשת ילדיו היתומים שקעו להם בעולם החלומות, העז האלמן הטרי לפרוק את מטענו הכבד של השכול, כשהוא סגור ומסוגר לבדו בחדרו החשוך והשומם, ורק כריתו הדוממת היא שספגה את גניחותיו ודמעותיו של האיש בשעה שהטמין בה את פניו, לבל יישמע קולו במרחב החדר ומחוצה לו.

כאחד מחובשיה הוותיקים של עמותת "איחוד הצלה" הפועלים בשכונת מגוריו, נחשף יואב למצבים רפואיים קריטיים, ולא פעם היה עד לתהליך פרידת הנשמה מן הגוף בו טיפל קודם לכן. ובכל זאת, זיכרון מראה דמותה של רעייתו הגוססת, והעובדה כי בסמוך לשעת פטירתה הוזעק יואב להעניק סיוע ראשוני לאיש זר שנפגע בתאונת דרכים קטלנית בסמוך לבית החולים בו אושפזה – העמידו במבחן את חוסנו הרגשי כאשר נדרש לזהות את גופתה נעדרת הרוח בטרם הטמנתה בקבר הטרי שהוכן בעבורה.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

החודשים חלפו, ורמיזות בסגנון "לא טוב היות האדם לבדו" והצעות שידוכים שהחלו לזרום לעברו טלטלו את עולמו הרגשי, ועוררו בו מחדש את רגשות הפחד והאשמה אותם למד להטמין בחודשים שחלפו מאז הפטירה. כשהצורך בדמותה של אם לילדיו, לצד רצונו לשים קץ לבדידותו החונקת, הלכו ונעשו מוחשיים כל כך,  החל המונח "אלמן" לצרום לאוזניו. 

"אבא, נכון שאמא מתפללת עלי בשמיים? דבורה הגננת אמרה שאמא רואה אותי תמיד ומבקשת מהשם שישמור עלי ויעזור לך לגדל אותי ואת שמוליק ויוחאי, ואפילו את נחמי והדסה, למרות שהן כבר קצת גדולות", הודיעה רחלי לאביה בקול מתקתק של בת ארבע בעת שעמדו השניים בפתח הגן.

"ודאי, מתוקה שלי. אמא עדיין חיה בשמיים, רק בלי הגוף שהיה לה", אמר, והתחבט בינו ובינו מה עוד לומר, ובעיקר מה לא לומר. אך מכיוון שטבען של שאלות מעין אלה לגדול לרוחבן ולעומקן עד שיינתן להן מענה הולם, החליט יואב כי מוטב יהיה אם יספק לבתו קמצוץ של מידע מרגיע. הוא כופף את ברכיו לישיבה שפופה, אחז בכתפיה של בתו ברכות יציבה והישיר אליה מבט בגובה עיניה. "הגוף שלנו הוא כמו בגדים, וכמו שבערב את נפטרת מהבגדים שלבשת בבוקר, כך גם אמא נפטרה מהגוף שלה. אבל כמוך, גם היא ממשיכה לחיות, רק במקום אחר. משם היא מתפללת עלייך כל הזמן". 

רטט המכשיר התחוב בחגורתו קטע את הסבריו. הוא נפרד מבתו בזריזות וליווה בעיניו את צעדיה עד שנבלעה בכיתתה. "יואב רזאל, כונן אילון 280. יוצא במידי לאירוע 162", דיווח בקשר ויצא באופנועו לזירת האירוע.

בהגעתו למקום, מצא יואב אישה בשנות הארבעים לחייה, לבושה בחליפה שחורה ומחויטת, שוכבת בצדי הדרך, כשמסביבה עומדים עשרות עוברי אורח. "תאונה בין רכב פרטי להולכת רגל. הנפגעת לוקה בהלם עם חבלת ראש וסחרחורות. מצח מדמם. בהכרה. נפיחות בברך ימין, אינה מסוגלת לדרוך. חשד לשבר במרפק ימין", הודיע יואב בקשר לאחר בדיקתה הראשונית.

"תישארי אתי. הכל יהיה בסדר", ניסה להרגיע את הפצועה הרועדת מולו, תוך שהוא מורה לקהל הסקרנים להתרחק כמה צעדים לאחור. "מה שמך, גבירתי?", שאל בזמן חבישת מצחה המדמם. הוא התאמץ לפענח את שמה מבין הברותיה החלושות, אך בטרם עלה הדבר בידו, איבדה הפצועה את הכרתה. הוא הביט ימינה ושמאלה, מחפש במבטו את כוחות התגבור שהוזנקו למקום, וכשנוכח כי אלה בוששים מלהגיע, החל לבצע בה פעולות החייאה.

ברגעים שלאחר מכן היא פוקחת את עיניה, ויואב, שמבחין בזאת, ממהר להזכיר לה את הנסיבות שגרמו להיותה מוטלת כך על המדרכה. "את בסדר עכשיו. מיד יגיע האמבולנס ותפוני לבית החולים. רק תשתדלי לא להזיז את המרפק", אמר.

רעש הסירנות המתקרב מבשר ליואב כי חלקו בניהול האירוע עומד להסתיים. הוא מדווח לצוות הטיפול הנמרץ שהגיח מהניידת הצהובה אודות מצב הפצועה. בטרם עזב את המקום, הושיטה לו הפצועה את כרטיס הביקור ששלפה רגע קודם לכן מכיס חליפתה המהודרת שהוכתמה כעת בדם ובעפר, ונדה לעברו קלות בראשה לאות תודה. "נעים מאד, עורכת הדין מיכל שטרן. אני מאחל לך רפואה שלמה בעזרת השם".

* * *

המשכורת הנאה שהופקדה לחשבונם בשבוע שעבר איזנה מעט את מצבם הכלכלי. אז נכון, שגרת היום הפכה ללחוצה יותר; הילדים רואים אותה פחות שעות; דירתם כבר לא מסודרת כבעבר והכבסים, שממתינים כבר שבועות לזוג ידיים מיומנות שישיבו אותם מקופלים למדפיהם בארונות הבגדים, הולכים ונערמים למגדל בד ענק שמוסיף וגדל בכל יום שעובר.

אך אחרי הכל, זה וודאי עדיף על תחושת חוסר האונים שליוותה את בני הזוג בשנה האחרונה, כך לפחות חשבה. היא ידעה שבעלה אינו מרוצה מהשינוי שעברה המשפחה עם שובה למעגל התעסוקה, ועל כך יעידו המריבות התכופות, שנסובו כולן על הניתוק שלה מצרכי הבית, לטובת "ענייני המשרד" שתפסו מקום רחב מדי בלבה.

הנופים המתחלפים שנשקפו מחלון הרכבת הדוהרת לעירה עוררו בה תחושה בלתי נעימה. עיניה בלעו את גווני השקיעה הקרבה, ומחשבות בלתי רצויות על החיים החולפים עוררו בה פחד לא מוסבר. מה העניין? אז פעם בשבוע היא נאלצת להישאר שעות נוספות כדי להשלים את משימותיה. אבל איש לא יוכל להתווכח עם העובדה שהיא משתדלת בכל כוחה לעמוד במטלות הבית העיקריות, לטפל בילדיה ואפילו לבשל להם ארוחה חמה כמעט מדי יום. מה עוד מצופה ממנה? שתוותר על שעת שינה נוספת רק כדי שבעלה יהיה מרוצה? רק כדי שלא תהיה לו מילה רעה אחת להגיד על האופן שבו היא מנהלת את סדר עדיפויותיה?

שמי המזרח התעטפו בכחול כהה, וכוכבים החלו לנצנץ מעל ראשה בזה אחר זה. ילדיה הקטנים כבר בטח ישנים, והגדולים יושבים להם בחדרם ומעבירים את הדקות האחרונות של היום בקריאה.

המעלית קיבלה את פניה בכניסתה לבניין מגוריה, ולאה נשאבה לתוכה ומיהרה להישען על דפנותיה. היא עייפה מלחשוב. מותשת מלרצות. סחוטה מלהרגיש. את כוחותיה האחרונים תקדיש למקלחת זריזה, ולאחריה כבר תגרור את עצמה איכשהו למיטה. 

כפי שצפתה, חדר המגורים היה ריק מאדם, ורק אור קלוש שהושאר לכבודה סייע בידה לוודא כי היא נמצאת בדירה הנכונה, ולא התפרצה בטעות לדירת השכנים. מעטפה אדומה שהונחה על השולחן וורד בודד מעליה תפסו את תשומת לבה. הסקרנות התניעה מחדש את מרצה האבוד, והיא ניגשה למעטפה המסתורית שהמילים "לאשתי הרחוקה" התנוססו מעליה.

"בואי ניפגש

לא רק בבית קפה

וגם אם לא יקרה דבר

וגם אם נתאכזב שוב

נשב אחד מול השנייה

בלי להסיט מבט

שני לוחמים פצועים

רוצים ולא רוצים

בואי ניפגש

לא רק מול נופים

בתפאורת שגרת חיינו

וגם אם לא יהיו מילים

אלא רק שתיקה

קרה ומביכה

ניתן לזה להיות

אולי ללא מילים

בתוך השקט המעיק

מבט אחד יגלה לשנינו

את עומק הקרבה

בתוך אותה דממה

בואי ניפגש

לא רק כשטוב

בואי נפסיק לברוח

לרוץ בסיבובים

פשוט ננוח, אני ואת

נחבק את כל מה שיבוא

כל מה שיפריד ביננו

ניתן לזה להיות

לנסתר להתגלות

וגם אם זה ישרוף

נניח את החרבות

ואם צריך לחתוך

נשתמש ברוך

בואי ניפגש

לא רק אחרי הסערה

בואי נתייאש מפתרונות

לא נחפש גם אשמים

ואם יתחיל מבול

נבנה לנו תיבה

נוכל יחדיו לשוט

להיות אחד פשוט".

שקט. מבוכה. כאב. כמה אמת חרוטה במילותיו, ועוד יותר בין שורותיו. היא קראה בו שוב ושוב, ובכל קריאה היא הבינה פחות ופחות, בזמן שבו לבה כאב יותר ויותר.

היא מצאה אותו בחדר העבודה, מתעמק בלימודו היומי. הוא התיק את מבטו מהספר. מבטיהם התמודדו רגע קט, ואת הרגע שלאחריו כבר איש לא יוכל לתאר במילים.