בת ה-17 שחולה במחלה ריגשה אלפים: "נותרתי רק עם היופי הפנימי"

כשבקיץ האחרון אובחנה בתו של שליח חב"ד בשוויץ הרב זלמן וישצקי - עם לוקמיה, משפחתו ידעה שמרגע זה ואילך מתחיל מה שמכונה בפיהם ה'מסע אל הרפואה'.  

כחלק מההתמודדות עם המחלה, בחרה מוסי בת ה-17 לפרסם טור בירחון של חב"ד 'לבנות', ובו היא חושפת טפח ממה שעובר עליה. "לא מסוגלת", היא כותבת. "לוקחת נשימה עמוקה, אבל אני לא מסוגלת. לא מסוגלת לראות, לא מסוגלת לחשוב. בקושי לדבר, ובטח שלא לכתוב על זה. בורחת. תמיד מנסה לברוח משם. אבל אני אכתוב, כי לכתוב זה משחרר - ככה אומרים...".

בנקודה זו מתארת מוסי את החשיבות שהייתה ליופי החיצוני בעיניה תמיד - דבר שהתחיל בגיל קטן והתחזק עם השנים. "מי שמכירה אותי יודעת עד כמה חשוב לי להיראות טוב. יש לי את הסטייל שהוא רק שלי, עם ההעזות שלי והצבעים שלי. תמיד עם תוספות כגון צעיפים, משקפי שמש או שעונים מגניבים. כל מה שאני לובשת הוא כזה 'מוסי', פשוט אני. ובשיער - קוקו גבוה ארוך זה מושלם. צמה סינית, ככה עם קצת גובה מקדימה שגולשת לי מהכתף - פשוט מהמם. 

"זה היה כמו סטירה בפנים, אבל אחת כואבת"

"אבל עכשיו נותרתי רק עם היופי הפנימי שלי. היופי החיצוני נלקח ממני לתקופה שבעיניי נראית כנצח. השיער הארוך, היפה והגולש שלי, איננו. מהגבות השחורות שלי בקושי נשאר משהו, והריסים השחורים והארוכים שהיו לי - גם הם כבר נשרו ברובם. נותרתי אני עם עצמי, ועצמי עם אני".

היא אולי צעירה בגילה, אבל מוסי יודעת להעביר את תחושותיה אל הדף הלבן בצורה מרגשת, מפעימה ומעל לכל - אמיתית. "זה היה כמו סטירה בפנים, אבל אחת כואבת", היא כותבת ומסבירה שהיופי החיצוני בשבילה "היה כל עולמי". 

הניסיון הזה של יופי ש'נלקח' ממנה, על מראה שונה לחלוטין, הוא זה שמצליח לגנוב את שמחת החיים שלה - לא הטיפולים שקיבלה, וגם לא הימים בהם הרגישה לא טוב. "זה קשה לי יותר מהמחלה בעצמה", היא כותבת. 

"הגיע הזמן שאתמקד יותר ביופי הפנימי"

בתחילה הרגישה שהיא מכוערת למרות שכולם אמרו לה שהיא מהממת, אך עם הזמן - בעזרתם של יקיריה, הבינה שמחשבות כאלה אין ולא צריך להיות להם מקום בחייו של מאן דהוא. "הבנתי שאני פשוט גורמת לעצמי סבל מיותר. לא מספיק המחלה והטיפולים? למה לסבול עוד משהו? אני צריכה ללמוד לאהוב את עצמי כמו שאני, ואולי גם לא להתבייש בזה. למה מה אני אשמה שנעשיתי חולה? כך אני נראית עכשיו אז כך אהיה".

אבל אז קרה דבר מה נוסף. 

פתאום, בתוך המולת ה'מה יחשבו עליי' הבינה מוסי תובנה מדהימה. "עד עכשיו נתתי משקל רב ליופי החיצוני שלי", היא כותבת ומוסיפה: "כנראה הגיע הזמן שאתמקד יותר ביופי הפנימי, הרי גם שם יש לי מה לתת. אומץ. כן, אפשר לקרוא לזה אומץ. לספר לכל העולם על משהו שקשה לך איתו, שהעדפת להסתיר אותו".