"בדרך למחלקה האונקולוגית הדלקנו מוסיקה. הזמינו לנו פסיכיאטר"

טליה-אסתר, ילדה מתוקה וחיננית. יש בה קסם שלא נגמר, וחיוך שממיס את כל החומות. נראה שהיא נולדה כדי לשמוח ולשמח אחרים. כל מי שבא עימה במגע, נדבק בחיוך שלה, בשמחה. היא יודעת לפרוט על המיתרים הנכונים, המדויקים, של כל אחד, במומחיות השמורה לה. היא יודעת לכוון גם את המיתרים החלודים והרופפים ביותר, בכולם היא מוצאת מנגינה, והיא תמיד סוחפת, מגלגלת...

לא פלא שכולם רוצים בקרבתה. השמחה היא מצרך נדיר, ואצלה הוא זמין כל כך, ומתבקש מאליו.

אל תטעו, אסתר טליה, לא נחה על זרי דפנה. על אף שהיא יודעת לרכך את העוקץ, היא לא מלקקת דבש, אף על פי שהיא מלכת הכוורת.

לאסתר טליה יש סרטן, אלים, מסוכן.

והיא כמעט בת ארבע.

אבל הסיפור לא מתחיל כאן. לאסתר טליה יש אימא מדהימה – רויטל.

רויטל (33) נולדה לבית חילוני למהדרין. לא שבתות, לא חגים, בקושי יום כיפור. היא עצמה הייתה אתאיסטית, לא מאמינה, ועשתה כל מה שיכלה כדי שהסביבה תדע מכך. זה כלל נסיעה ביום כיפור ומוזיקה מחרישת אוזניים בשבתות, הדת הכעיסה אותה, ועוד יותר האנשים, אותם ראתה כמטיפים. היא שנאה אותם ואת מה שהם מייצגים.

טליה אסתר (צילום: אלבום פרטי)

ואז היא החליטה לעשות טיול לתאילנד, יחד עם עוד כמה ידידים. למסיבת הפרידה שהיא ארגנה הגיע "במקרה" נתי, בחור דתי, שלא התכוון כלל להיקלע למקום. התפתחה ביניהם שיחה, שהובילה לעוד... אך אף על פי שהיא נהנתה, עדיין הדת הפריעה לה. "הוא דתי - זה לא מתאים לי", חשבה לעצמה. מה שהיא לא ידעה אז, הוא שזהו בעלה לעתיד... לפני הטיסה הוא הגיע שוב, ומסר לה מתנה קטנה ביד – ספר תהילים. "תיקחי את זה איתך, זה ישמור עליך. יהיה בסדר", אמר לה, רגעים לפני שעלתה למטוס. זה היה הקמע שלה. בעצמה לא ידעה עד כמה.

ספטמבר 2007, תאילנד

רויטל התעתדה לצאת עם שני חברים לקוטאו, אי הצב, ללגום מהשלווה והפסטורליות של האי הבראשיתי הזה. צלילה באחת מהאתרים היפים בעולם, מים כחולים עם שוניות ודגים נדירים, וטבע משכר ביופיו, שלא נגמר.

בשיחה האחרונה שלה עם ההורים היא סיפרה שרכשה כרטיס להפלגה מחר בבוקר במעבורת, יחד עם חבריה. דבר אחד היא לא סיפרה להם, שהיא לא הרגישה טוב. היא נתקפה בכאבי בטן עזים ולא מוסברים, כל הלילה לא עצמה עין. עם אור ראשון נפלה עליה סופסוף תנומה. השעון תקתק, רויטל התעוררה באיחור, זינקה והתארגנה במהירות. היא הגיעה אל המעבורת שעדיין עמדה במזח, מציגה את הכרטיס, אך הפרצוף מולה היה חתום ומנוכר - "לא!", אמר לה, חד וחלק. "איחרת - את לא עולה", קבע. ושום דבר לא עזר, לא התחנונים שלה ולא של חבריה.

היא נאלצה להשלים עם המציאות, נסוגה לאחור, מביטה במבט מצועף בדמעות על המעבורת המתרחקת אל האופק. זה לא נמשך הרבה זמן. 5 ק"מ משם, המעבורת טבעה. חבריה של רויטל טבעו למוות.

זה היה בלתי נתפס. כאב אדיר פילח את ליבה והלם ברקותיה, כאב שלא הרפה, והזכיר לה את היותה ניצולה.

היא החליטה לאסוף את השברים, ולצאת אל פוקט. היא קנתה כרטיס טיסה, כמה ימים אחרי האסון, ושוב מצאה את עצמה, מסיבה לא ברורה בעליל, מאחרת בארבעים דקות. מתוסכלת, היא קנתה כרטיס חדש, ממתינה לטיסה הבאה. תוך כדי המתנה, היא התבשרה כי הטיסה שיצאה בלעדיה - התרסקה.

זה כבר שבר כל מוסכמה וחצה את כל גבולות הדמיון. זה לא סיפור מתח ולא עלילה, כעת אלו החיים שלה, ופעמיים היא ניצלה ממנו - ממלאך המוות.

פוקט, 2007

"לפוקט הגעתי שבורה ורצוצה. אלו היו הימים הנוראים, ואת ראש השנה חגגתי בבית חב"ד. הייתי עצובה ומהורהרת. הרב ואשתו דובבו אותי. סיפרתי להם על החברים היקרים שאיבדתי, על הטראומות שחלפו מעל ראשי, מותירות אותי כואבת והמומה. הרב ואישתו ניסו להפיח בי מעט שמחה. הם לימדו אותי להודות למי שהציל אותי, גם אם אני לא מבינה עד הסוף את הנהגותיו".

בבית חב"ד רקמה רויטל את ראשית הקשרים הגלויים שלה עם בורא עולם. הרב ואשתו עזרו לה לנתב את הכאב לעשייה: "תשמרי שבת אחת – בשבילם", שכנעו. היא קיבלה על עצמה. כך, תך לתך, היא התקדמה, מתחזקת ועולה.

"לאורך כל הדרך הייתי בקשר עם נתי. הוא היה הראשון שסיפרתי לו על השבתות שאני שומרת ועל הצניעות שקיבלתי על עצמי. הוא עודד אותי ותמך בי, ונראה היה שהוא מאושר מכך. בשלב זה החלטתי להפסיק את הטיול ולחזור הביתה. לאחר שלושה חודשים של טיול נחתתי בארץ".

איך זה לחזור הביתה, אל השכונה והחברים, עם חצאית?

"כאן היצר ארב לי, מנסה ללפות אותי בזרועותיו המפתות. אודה ולא אבוש כי נפלתי, וניסיתי לקום, ושוב נפלתי. זה לא היה קל ולא פשוט בכלל. מבחינתי, שיניתי את סדרי בראשית. זה היה מנוגד לכל מה שאפיין אותי, את רויטל שלפני המבול. אנטי תזה לכל מה שייקרתי לפני".

לאחר שנתיים היא התחתנה עם נתי, עדיין נלחמת מלחמת קיום עם היצר. לקח לה חצי שנה ליישר קו, ולשמור את המצוות.

נולדו להם שלושה ילדים מקסימים.

אליה, מרדכי-יוסף וטליה-אסתר.

הסרטן שולח זרועות, שלהי תמוז תשע"ו,  2016

שלושה לילות טליה-אסתר לא ישנה טוב. כאימא, רויטל הרגישה שמשהו לא טוב מפריע לילדה. היא ניגשה לרופא תורן, יום אחר יום, אך זה פטר אותה בלא כלום. היא לא התייאשה, וביום השלישי ניגשה לרופא אחר, ששלח אותה לערוך בדיקות בבית החולים, רק בשביל שתהיה רגועה... כבר במיון החום של טליה-אסתר קפץ ל-40+ מעלות. הריצו אותה לסבב בדיקות, שם התגלה ממצא לבן על החזה. הרופאים אבחנו דלקת ראות, והיא אושפזה לעשרה ימים.

לאחר עשרה ימים, כשרגל אחת שלהם כבר הייתה בחוץ ואפילו מכתב שחרור כבר הוכן, ממש רגע לפני, הרופא, מנהל המחלקה, פגש את רויטל ובקש ממנה לעשות שוב אולטרא סאונד, בשביל טיפול מונע. לא רק שהממצא הלבן לא נעלם, להיפך, הוא הכפיל עצמו... הם נשלחו לעשות T.C . לאחר מספר דקות ניגשה אל רויטל אחות עם עיניים דומעות, לקחה את טליה-אסתר מידיה, וביקשה ממנה לעלות לחדר של מנהל המחלקה.

בכל הזמן הזה, חשדת שאולי זה סרטן?

"לא חשבתי לרגע שזה סרטן. מבחינתי, הכי גרוע שחשבתי זו מחלה קשה יותר מדלקת ראות, ואולי מסובכת יותר, אבל סרטן לא עלה על קצה דמיוני.

"בחדר המנהל, פגשנו את כל הצוות, פסיכולוג, עובדת סוציאלית, טכנאי C.T, אחיות ורופאים. שם הם בישרו לנו – יש לילדה שלכם סרטן".

איך מעכלים דבר כזה?

"באותו הרגע נשברנו לגמרי. אבל יום למחרת קמתי בבוקר, ואמרתי לעצמי שאם אני לא אלחם על הילדה שלי - לא תהיה ילדה. הבכי לא יעזור עכשיו. בזמן שחיכינו לאמבולנס שייקח אותנו לבית חולים אחר, עם מחלקה אונקולוגית, הדלקנו מוזיקה בחדר של טליה-אסתר, שיהיה שמח... המחלקה הזמינה לנו פסיכיאטר, הם היו בטוחים שאנו סובלים מפוסט טראומה. הסברנו להם כי בחרנו בכך, ובאמת, אין שום דרך אחרת להתמודד עם בשורה כזו...".

טליה אסתר הייתה רק בת שנה וארבעה חודשים. מאז היא מתמודדת.

שיגרה של ניסים וטיפולים – "כי נפלתי קמתי"

"בבית החולים פגשנו מלאכים בדמות של רופאים ואחיות. הצוות היה אכפתי ומסור כל כך", מדגישה רויטל. טליה-אסתר התחילה כבר למחרת טיפולי כימותרפיה. התגלה לה גידול של 14.5 ס"מ, בעמוד השדרה ובבית החזה.

"בבית החולים, טליה-אסתר התחילה ללכת את צעדיה הראשונים. לאחר חודשיים של טיפולים, הבחנתי כי טליה-אסתר לא מצליחה להחזיק את עצמה, היא מועדת ונופלת שוב ושוב. הרופאה שלחה אותנו במהירות לבית החולים, שם היא המתינה לנו עם הצוות. לאחר C.T נוסף הגיעו התוצאות: הגידול לוחץ על עמוד השדרה. היה צורך בניתוח חירום. הרופא שהיה מומחה בתחום הזה שהה בחופשה באותו זמן, אך ברגע ששמע את הגיל של טליה-אסתר, הוא הגיע מיד.

"לאחר שש וחצי שעות הוא יצא ואמר לי שאין לטליה-אסתר סיכוי ללכת, כי נפגעו לה העצבים, ושנשמח שהיא חיה".

אך עד מהרה נוכחו כולם לדעת שלטליה-אסתר יש חוקים אחרים, ותחזיות מעל הטבע.

לאחר הניתוח אושפזה טליה-אסתר בטיפול נמרץ. ההערכה של הרופאים הייתה כי היא תשהה שם לפחות עשרה ימים. בשתיים בלילה, רויטל ראתה בהלה בקרב הצוות. הם הריצו עגלת החייאה – למיטה של הבת שלה. היא רצה אל החדר כדי לגלות שכל המיטה של הילדה מלאה דם.

 "ראיתי שחור בעיניים, בכיתי, חשבתי על הגרוע מכל", היא מגלה. אך המציאות היתה פשוטה בהרבה: טליה-אסתר התעוררה באמצע הלילה, כל החוטים והמחטים הציקו לה, ובאבחה אחת היא פשוט הוציאה אותם אחד לאחד... בכך גרמה לבהלה בקרב הצוות. כבר למחרת היא התיישבה, ופחות מ-11 שעות לאחר מכן היא יצאה למחלקה רגילה.

"ניסינו לתת לה ללכת. שוב ושוב, היא נפלה. הרופא הגיע. התחלתי לבכות, אבל תוך כדי שהרופא ניחם אותי, קלטתי כי טליה-אסתר יצאה מהחדר – בהליכה! ואנחנו לא שמנו לב... הרופא התחיל לבכות ואמר שאין לו הסבר לזה".

(צילום: אלבום פרטי)

היום, טליה-אסתר רצה ומקפצת. עדיין עם צליעה קלה, אך רחוק מאוד מהתחזיות שניבאו לה.  

והיו לה הרבה תחזיות, הרופאים  לא נתנו לה סיכוי לחיות, והיא כאן, שמחה ומחייכת, למרות הכל. יש לה גרורות וכאבים נוראיים בלילות. ועדיין, רויטל רואה רק טוב מכך.

איך מתמודדים עם קושי כזה?

"השמחה – זה הכוח של טליה-אסתר, זו החיות שלה. פעם אחת, לאחר טיפולים קשים, היא הקיאה. אני לא יכלתי לעמוד בכך, ובכיתי. טליה-אסתר קמה, ניגשה אלי והתחילה לעשות לי פרצופים כדי שאצחק. גם בזה לא עמדתי – צחקתי... זו טליה-אסתר. השמחה חשובה לה, והיא מצליחה בכך.

"יתירה מכך, אני דואגת להביא תמיד בנות שישירו, שיהיה שמח. המדדים ב"ה אף פעם לא ירדו לה, שמחת החיים שלה מחיה ומחזיקה אותה".

עדיין, לא היה כעס, שאלות, למה לי זה קרה?

"תקופה לאחר שהתבשרנו על המחלה, בכיתי לבעלי ושאלתי אותו, איך? איך אני, שעשיתי את כל המאמצים כדי לחזור בתשובה, נגד כל המוסכמות, ויתרתי על דברים שהיו חשובים לי, דווקא לי הקב"ה שלח ניסיון כזה?! היו לי כעסים לא פשוטים.

"בעלי ישב איתי והראה לי את מה שכן קיבלתי, וראיתי שכל מה שרציתי – קיבלתי.

"קיבלתי זוגיות מדהימה שרק התחזקה עם הקושי, זמן איכות עם הילדה וערך לחיי משפחה וילדים.

"ואז הבנתי את המשמעות של הקב"ה שנמצא כאן, את המשמעות של החיים, ושל לנצור כל רגע עם הבעל והילדים, לצערי, כל חודש אני משתתפת בהלוויה אחרת, של ילד אחר שהיה איתנו במחלקה.

המציאות הזו קירבה אותי יותר ויותר לקב"ה. היום אני חזקה כל כך בפנים, אני מרגישה שיש מי ששומע אותי, ונמצא איתי. המצוקה הזו גרמה לי להבין שאדם בלי אמונה ותקווה – הוא מסכן. אדם שאין לו למי לפנות – זה הדבר הכי קשה שיש...

"פתחתי עם הקב"ה ערוץ חדש. באחת מהפעמים שהלכתי לכותל, פגשתי אישה נחמדה שהציעה לי לקבל חיזוק יומי למייל. מאז הן באות אלי, שתי נשים מקסימות, בכל שבוע. אנחנו לומדות יחד ומתחזקות. הבנתי כי הקב"ה נתן לנו ניסיון, ויש לנו הכוחות לעמוד בכך.

"לא סתם הוא נתן לנו את המחלה הזו. יש סיבה. אם הוא היה רוצה – הוא היה לוקח אותה מיד".

כמעט ארבע שנים חלפו מאז פורסמה הכתבה הזו לראשונה. טליה-אסתר הקטנה כבר מתקרבת לגיל 8, והסרטן עדיין מקנן בגופה. לאחרונה, המצב אף החמיר משמעותית.

אנא העתירו בתפילה על טליה-אסתר בת רויטל, לרפואה שלמה.