מיכל ואקנין: "כך איתרתי את הילד בן ה-4 שנהרג בשואה"

במשך עשרות שנים חיפש יעקב, אדם לא צעיר, פרטים אודות סבא רבא שלו שנהרג בשנת 1882, כשהשתתף במשלחת בריטית לסיני. חמשת חברי המשלחת, וביניהם הסבא, נהרגו על ידי הבדווים בסיני ונקברו בכנסיית סנט פול בלונדון. אחרי שהפך כל אבן, בדק כל פיסת מידע וכמעט התייאש, מצלצלת אליו באחד הלילות מישהי מניו יורק ואומרת שהיא והוא נינים לשני אחים. מה שהסתבר הוא שלסבא רבא היו אח ואחות והם עלו בתחילת המאה ה-19 מרודוס לישראל. המשפחה מניו יורק ידעה לספק פרטים חסרים והתווספו לו עוד 150 בני משפחה שלא ידע על קיומם. הוא אפילו זכה להיפגש עם הסבתא של המשפחה שהכירה את סבתו - אישה בת תשעים ושש, צלולה.

מי שהייתה אחראית על המפגש המיוחד הזה היא מיכל ואקנין, פנסיונרית ותושבת אשדוד. היא לא חוקרת פרטית במקצועה, גם לא עברה שום הכשרה בתחום, אבל ההיכרות הרבה שלה עם אנשים, כמו גם העובדה שהיא דוברת עברית, צרפתית ורוסית, תורמות להצלחות רבות בתחום החיפושים החתומות על שמה. וכן, יש גם משהו נוסף. "קיבלתי מריבונו של עולם כישרון מיוחד של חשיבה מחוץ לקופסה", היא מסבירה, "והוא זה שמסייע לי בכל פעם מחדש לחפש אנשים ולמצוא אותם בדרכים שלא יאומנו".

המשימה: לצאת לחיפושים

הכל התחיל לפני כ-30 שנה, כאשר עבדה מיכל כיועצת קליטה באשדוד. "באחד הימים הגיע אליי זוג עולים מרומניה, הם סיפרו לי על עצמם והבעל אמר לי בכאב: 'אני כל כך רוצה לפגוש את אחי. הוא עלה לארץ בשנת 1948 ומאז נותק הקשר ואני לא יודע מה עלה בגורלו. הדבר היחיד שידוע לי הוא שעבד כעיתונאי'. ברגע שהוא ציין את הפרט הזה הבנתי מה עליי לעשות. פניתי לבית סוקולוב - בית העיתונאים בתל אביב והצגתי את עצמי. הם מיד אמרו שיש להם רשימות של כל העיתונאים שהיו באותה תקופה ואף ידעו למסור לי את הכתבות של אותו אדם שאני מחפשת – בטירת הכרמל. התקשרתי אליו וסיפרתי לו שאחיו רוצה לפגוש אותו, הוא כמובן התרגש מאוד. לאחר מכן התלוויתי לעולה החדש במהלך הנסיעה, כי חששתי שיטעה או יתבלבל באוטובוסים מרוב התרגשות, והסיפור הגיע לסיומו באופן הטוב ביותר".

כל הסיפור הזה היה כבר לפני שלושים שנה, אך באותם ימים מיכל כלל לא חשבה שתעסוק בנושא באופן ממוסד. "עשיתי את זה בשביל הכיף", היא מסבירה, "פשוט היה לי נעים לראות איך שאנשים שמחים ומאושרים כשהם מוצאים את הקרובים שלהם. אבל עם הזמן מצאתי את עצמי נתקלת בעוד ועוד סיפורים של עולים רבים שפנו אליי בבקשה לאתר להם קרובי משפחה או חברים שאבדו במהלך המלחמה, או שהקשר איתם נותק עקב עלייתם לארץ. לאחר שיצאתי לגמלאות הרגשתי צורך להמשיך בשליחות ולסייע לאנשים לאתר את קרוביהם. זה הוביל לכך שכיום אני מפעילה פורום בצרפתית באתר צרפתי וגם בארץ יש לי בלוג ואנשים מכירים אותי ומפנים אליי חברים וידידים שמחפשים קרובי משפחה או אנשים ומכרים מהעבר".

במשך עשר השנים האחרונות עוסקת מיכל ללא ליאות בחיפוש ואיתור. "אם בעבר, כשעבדתי כיועצת קליטה עסקתי בעיקר בחיפושים של אנשים בצרפת ובחו"ל, כעת אני מחפשת גם צברים המתגוררים בארץ, ועל הדרך אני נחשפת לסיפורים מרתקים על כאלו ששירתו בפלמ"ח או היו מעפילים. אז נכון שאני מתגוררת בארץ כבר 50 שנה, אבל ההיסטוריה הישראלית אף פעם לא הייתה מוכרת לי לעומקה. כעת, בזכות החיפושים הללו, יש לי רווח אישי ואני זוכה לשמוע כל כך הרבה סיפורים על כך".

אבל אם האנשים שפונים אלייך מתגוררים בארץ וגם קרובי המשפחה שלהם בארץ, אז למה הם לא יכולים למצוא אותם בכוחות עצמם?

"זו שאלה טובה. יש אכן מקרים שמגיעים אליי בהם אנשים אומרים שכבר עשרות שנים הם מחפשים את קרוב המשפחה שלהם ולא מוצאים, ואילו אני מצליחה בתוך יומיים לאתר אותו. אני חושבת שזה קורה בעיקר בזכות המתנה שקיבלתי מהקב"ה – לחשוב מחוץ לקופסה. זה לא שיש מתכון קבוע באמצעותו ניתן לאתר אנשים, אלא בכל פעם אני משתמשת בכלי חדש. תמיד בשלב הראשון אני בודקת את האופן בו מאייתים את שם המשפחה, כי קורה לא פעם שאנשים לא מאתרים את בן המשפחה שלהם במשך שנים כי הוא מאיית את השם באופן שונה. זה קורה בעיקר אצל אנשים מבוגרים שכאשר עלו לארץ מחבר העמים או ממרוקו או מאלג'יר, הציגו את עצמם בשדה התעופה בפני הפקיד בשם מסוים, אך הוא כתב אותו באופן אחר מזה שהתכוונו, ומכאן קצרה הדרך לבלבול ולאי מציאת קרובי משפחה".

המציאות עולה על כל דמיון

במקרים רבים מסתייעת מיכל בקשרים שיש לה בחו"ל. "לפני שבועיים", היא מספרת על מקרה טרי, "פנתה אליי משפחה וסיפרה שנודע להם רק לפני זמן קצר על כך שהייתה להם אחות מבוגרת לפני שעלו לארץ. במהלך העלייה הם היו במחנה עולים בצרפת ושם האחות חלתה והועברה לבית החולים. נאמר להורים שהיא נפטרה והם עלו לארץ בלעדיה. בני המשפחה סיפרו לי שאמא שלהם מעולם לא שיתפה אותם בקיומה של האחות הזו, רק לאחרונה התקיים אירוע כלשהו ובו האמא נפתחה ולראשונה חשפה את הסוד. בני המשפחה היו נרעשים – 'לא ייתכן שיש לנו אחות ואיננו יודעים מה עלה בגורלה'. הם יצרו איתי קשר ודרך האתר בצרפתית נודע לי על כך שבמרסיי, העיר בה היה מחנה הפליטים, יש בית עלמין בו מופיעים כל השמות של אלו שקבורים בו. ביקשתי מאחד מאנשי הקשר שלי בצרפת שיצלם לי את אותו קיר, ובאמת מצאנו את שמה של האחות וגם את תאריך הפטירה שלה – 25 בפברואר, שנת 1961. אז נכון שלא גילינו אותה בחיים, אבל כך נסגר המעגל".

"במקרה אחר", היא מספרת, "פנה אליי ניצול שואה, שסיפר לי שיש לו בת דודה שנספתה במלחמה, אך לאחר שנים נודע לו שהיא בחיים ועלתה לארץ, הוא רוצה לברר אם זה נכון. לקחתי את שמה ופניתי לגורמים המתאימים. אחרי חיפושים ממושכים התברר שהיא אכן עלתה לארץ והתגוררה בחיפה. ראיתי על פי הרשימות שבעלה קבור בחיפה, מה שאומר שככל הנראה היא אמורה לגור שם. המשכתי לברר ולבסוף הגעתי לאישה בשם הזה שמתגוררת בדיור מוגן. היה נשמע הגיוני שזו היא, פניתי לעובדת הסוציאלית של הדיור מוגן והשגתי אישורים מיוחדים ממשרד הבריאות, עד שלבסוף אימתנו את הדברים והתברר שהאישה כבר בת 102... בני המשפחה לא האמינו. במשך שנם הם היו בטוחים שהיא נספתה, והנה הם מגלים אותה חיה, נושמת ואפילו מטופחת".

פרויקט חיפושים מסוג אחר שמיכל ניהלה היה אחר משפחתו של ילד קטן. "מדובר בילד שהתגורר בעיירה כלשהי בצרפת, הוא נפטר בזמן מלחמת העולם השנייה כשהיה בן 4, כתוצאה ממחלה ונקבר בבית קברות נוצרי. מי שפנה אליי היה אחד מתושבי הכפר ששם לב לכך שיש קבר יהודי בבית הקברות הנוצרי וראה גם שיש מי שמטפח את הקבר הזה. כשביקש להבין מי אלו שמטפחים את הקבר התברר שאלו תושבים שהכירו את אמו של הילד, ובמשך שנים הם נוהגים להגיע לקברו. בן הכפר שפנה אליי סיפר שהוא מתעניין מאוד בנושא השואה ורוצה לדעת מה עלה בגורלם של בני משפחתו של הילד. חיפושים שערכתי העלו את תמונת המצב המלאה: התברר שאביו של הילד נהרג במלחמה, ואילו אמו עברה לשוויץ, שם נולדה לה בת והיא כבר בת 60. הבת כל כך התרגשה לשמוע על כך שקיברו של אחיה נמצא, והיא הגיעה במיוחד לכפר כדי לראות אותו. אני ממש רואה שוב ושוב איך שהמציאות עולה על כל דמיון".

אבודים במרוקו

תוכלי לספר לנו על המקרה המרגש ביותר?

"כל מקרה הוא מרגש, אבל המקרה הבא הוא ללא ספק המרתק ביותר: לפני כמה שנים סייעתי בפרויקט 'אבודים במרוקו'. זה קרה אחרי ששלושה ילדים נלקחו בידי רשויות הרווחה במרוקו מתוך הקהילה היהודית תוך האשמה בסחר, הזנחה וטירוף. בהמשך התברר שהילדים נמסרו למשפחות יהודיות בצרפת, כשילדה אחת הופרדה למשפחה אחרת. האחים שנמסרו לאותה משפחה אותרו בישראל, אך המשיכו לחפש את האחות שכונתה בשם 'זרי'. אני נכנסתי לפרשיה הזו כשמשרד חקירות ביבנה הזמין אותי לתרגם עבורו מסמכים של אימוץ לגבי זרי, ותוך כדי תרגום המכתב גיליתי שההורים המאמצים כותבים שהם אימצו תינוקת בשם פלורה. באותו יום חזרתי הביתה וחיפשתי דרך הגוגל את בית הספר בו היא הייתה אמורה ללמוד. בתוך רגע קפצה רשימת הילדים שלמדו באותו בית ספר וביניהם 'פלורה בן סימון'. זו הייתה תגלית אדירה, אך לא מיהרתי לשמוח, כי אני זהירה. חיפשתי את עמוד הפייסבוק של פלורה בן סימון ויצרתי איתה קשר דרך הפייסבוק. כתבתי לה: 'האם התגוררת ברוניסוגווה?' כי היה ידוע לי שהיא הייתה אמורה להתגורר בעיר הזו בילדותה. היא נבהלה מאוד, כי היא גרה שם בגיל צעיר ממש ולא היה סיכוי שמישהו שלא מכיר אותה מקרוב יעלה על כך. בתגובה היא כתבה לי: 'אם נשלחת על ידי ההורים הביולוגיים שלי - אני לא רוצה לשמוע עליהם'. השבתי לה שאני פונה בשם האחים, והיא הגיבה: 'אם כך, אני מוכנה'. כך בסופו של דבר התקדמו הדברים עד שהאחים פגשו את אחותם וזה היה מרגש כל כך".

(צילום: shutterstock)

יוצא גם לך לפגוש את האנשים שאיתרת?

"בדרך כלל לא, אבל לעתים זה קורה, כמו למשל אחרי שאני מאתרת מישהו ואז מקיימים אירוע משפחתי או מסיבה גדולה וגם אני מוזמנת, או מה שקורה לעתים קרובות יותר –  אנשים מנסים לארגן פגישת מחזור אחרי שנים מאז סיום הלימודים ומסתייעים בי כדי לאתר חלק מהחברים שמתקשים למצוא. למפגשים כאלו אני בדרך כלל מוזמנת.

"אני כל הזמן אומרת – אני אישה דתייה ומאמינה שיש שליחות ועבודת קודש במה שאני עושה. הרי ברור שאין לי יכולות מיוחדות לאתר אנשים, אלא זוהי ידו של הקב"ה שמכוונת אותי ואומרת לי 'לכי לפה' או 'לכי לשם'. אני בדרך כלל לא משתפת אחרים בפעילות שלי, גם כי מדובר בדברים חסויים וגם מכיוון שאינני אוהבת לנפנף בהישגים. אבל בכל זאת, כשעולה בידיי להגיע לסיומו הטוב של סיפור, אני לא מתאפקת מלשתף, כי יש בכך חשיבות כל כך גדולה, זה נותן כוחות לאנשים ותקווה שגם במצבים שנראים חסרי סיכוי – הכל אפשרי".

כמה זמן לוקח לך כל פרויקט של חיפושים?

"הדבר משתנה מחיפוש לחיפוש, לפעמים אני מגלה בתוך ימים ספורים ולפעמים זה סיפור של שנים. קורה לפעמים שאני חושבת להתייאש, ואז אחרי שנה פתאום מגלה קצה של חוט שמסייע לי לאתר ולמצוא את מה שחיפשתי. אני משקיעה לילות וימים בחיפושים. אבל הסיפוק והאושר הגדול מכך שאני עוזרת לאנשים עושים לי כל כך טוב, עד שאני לא מצליחה להפסיק".

ציינת שאת עושה את הכל בהתנדבות. האם לא חשבת פעם לקחת כסף על הטרחה הרבה?

"כסף?" היא מתפלאת. "זוהי שליחות".

ובכל זאת, ידוע שמשרדי חקירות לוקחים על שליחות כזו סכומים אדירים...

מיכל משיבה בכנות מרגשת: "מעולם לא חשבתי לקחת כסף, אני רוצה פשוט לעשות טוב לאנשים. הלוואי שתמיד אזכה".

ליצירת קשר עם מיכל: vaknina1@013.net.il