איך שמחים, והאם אפשר 'להחליט לשמוח'?

אם על חודש אדר הראשון עדיין הדעות חלוקות אם כבר 'מרבים בשמחה', אבל כשעומדים ב'שבת מברכים' של אדר השני בוודאי כבר ראוי לעסוק בסוגיה זו. ובכן, מהו שורש השמחה אותה אנו מצווים להרבות משנכנס אדר? אותה שמחה, שאנו אמורים ומצווים להיות בה כל השנה עלינו להרבות בחודש אדר, מה היא בדיוק, וכיצד אנו מסוגלים 'להחליט לשמוח'?

האושר והשלמות הנפשית הם בהחלט מתכון מוצלח לשמחה, כאשר המשותף להם הוא העיקרון של 'איזהו עשיר השמח בחלקו'. אדם המסתכל על חצי הכוס המלאה, יכול להיות מאושר ושמח... נראה שמשום כך חודש אדר מכוון כנגד נפתלי, כפי חשבון האריז"ל והגר"א, שהרי זו מידתו 'נפתלי שבע רצון ומלא ברכת השם'. שבע רצון - שמח בחלקו, ועל ידי כך גם נעשים כלי מחזיק ברכה 'ומלא ברכת השם'.

לא רק בראיית חצי הכוס המלאה, גם כשרואים את החצי הבלתי מלא אם מכירים בכך שבורא עולם בוחר עבורך את הטוב והמתאים לך, וכי בכלים שניתנו לך תוכל להגשים את ייעודך בעולם אפשר להיות מרוצה. ההכרה הזו מבוססת על תפיסה אמונית של החיים והחדרת ההכרה שיש מי שמנהל את העולם... אנחנו לא שבויים בידי גורלנו או ב'מזלנו הרע'.

וכאן באמת מצטרפים ניסי פורים ופסח כפי שכותב רש"י במסכת תענית על 'משנכנס אדר' – 'ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח'. מה הקשר לפסח?

אכן, פסח מגלה את השגחת הבורא על העולם. פסח מגלה שהבורא גם מתערב ומשנה סדרים, אבל יש חלק נוסף המצטרף לכך והוא מתגלה בפורים. סיפור מגילת אסתר חושף את היד המכוונת שמאחורי המהלכים הטבעיים.

התככנות וההפכפכנות המתקיימת בארמונו של אחשוורוש יכולה לפרנס בשפע את מדורי הרכילות, השתלשלות האירועים נראית כמחזה מבוים היטב על מכלול ההיבטים הדרמטיים שבו, אולם לבסוף מתברר שמישהו מלמעלה מושך בחוטים... נראה לכולם שהמלך אחשוורוש מחליט, כשהמן היועץ מתסיס, מכוון ומנווט, ולבסוף מתברר ש'כל המלך שבמגילה אינו אלא מלך מלכי המלכים' המסתתר מאחורי כל המהלכים.

החדרת המסר הזה לחיי היומיום היא תהליך חשוב ולא קל, אולם מי שזוכה להגשים אותו ולהפנים אותו מעלה את חייו לרובד אחר, גבוה יותר, ויחד עם זאת מבין שכל מה שיש לו ומה שאין לו הוא חלק מאותה מערכת המתנהלת מלמעלה - למטרה מוגדרת שהוא משמש בה כחייל.

הרגשת המשימה והיעוד גורמים לתחושת סיפוק ושמחה ויחד עם זאת המבט האמוני מביא את האדם להיות שמח בחלקו עשיר ומאושר. האושר והשמחה הללו מושרשים בהכרה שאותה מנחיל כאמור -  חודש אדר - והציווי עלינו הוא להביא את עצמנו לתפיסה הזו שמאפשרת ויוצרת שמחה! 

חודש אדר והמשכן

אם ננסה למצוא את הקשר בין ראש חודש אדר לפרשת ויקהל תהיה זו חידה מאתגרת למדי. יתכן שאפשר לבסס זאת על דברי הגמרא: 'הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר', ואמרו גדולי החסידות בדרך רמז שהכוונה להחדרת המסר של חודש אדר למערכת הכלכלית. 'א – דר'  אלף – דר רומז על המשכת 'האחד' הרומז לבורא עולם - לתוככי החיים, שהוא יהיה דר בתוכנו. זוהי בעצם הפיכת החיים היומיומיים למשכן והגשמת רצונו יתברך לעשות לו 'דירה בתחתונים'.

בתפיסה שבורא עולם מנהל הכל - הופך האדם את כל חייו למשכן, הוא מקיים את 'בכל דרכיך דעהו', הוא יכול להיות אברך כולל או איש עסקים, נהג מונית או חקלאי – ולהתמיד בציפייה על הנעשה מאחורי הקלעים של ההצגה הגדולה של הטבע. לראות את בורא עולם מושך בכל החוטים, כשרק נדמה שאנחנו עושים משהו. במבט כזה הוא מחבר את השכינה לחיי העולם הזה.

יריעות המשכן נמתחו על עמודים שהוצבו בתוך אדנים, ששימשו בעצם כיסודות עליהם נשען כל המבנה. מאה אדנים הוצבו כבסיס למשכן, והם רומזים, כפי שכתב 'בעל הטורים', על מאה הברכות שאדם מברך כל יום (כולל תפילות וברכות המזון). מה הקשר בין אדני המשכן למאה הברכות?

כאשר אדם מברך ומודה באופן סדיר במהלך יומו, על כל אכילה והנאה, הוא מחבר את הבריאה לבורא, ומחדיר אמונה ואלוקות לחיי החומר. כשם שהאדנים הם הבסיס והיסוד להשראת השכינה במשכן, כך הברכות הן הבסיס והיסוד להשראת השכינה בחייו של אדם. וכפי שדרשו חכמינו על הפסוק 'מה ה' אלוקיך שואל מעמך' כי המילה 'מה' נשמעת כמו 'מאה' ורומזת למאה ברכות. השם דורש מהאדם את המאה, מאת הברכות הללו, שבעקבותיהן יזכה ליראה ולאהבה את ה' כהמשכו של הפסוק, ועל ידן ישכין את בורא עולם בכל סדר יומו.

הברכה, ברכת הנהנין, הינה מעשה אלמנטרי לא פחות מאמירת תודה למי שנותן לך אוכל, לכשתתבונן, הוא גם נותן לך אותו מעוצב בצבעים חיים ויפים, בטעמים ובריחות מגוונים, לא נדרש ממך אלא כמה מילות הכרה והוקרה, הודאה (במקור השפע) ותודה... כאשר אתה מודה, יש טעם לשוב ולתת לך אבל יש גם טעם טוב להנאה שלך, היא הופכת ממעשה חומרי – למעשה המגלה אלוקות בתוך החיים החומריים, היא מהווה אדן למשכן שבתוך החיים הפרטיים שלך.