במחשבה תחילה לפרשת ויקהל: למה השאלה של הרב איבדה רלוונטיות בדור הצ'רידי?

הוא עמד בצומת וחיכה שהרמזור יהיה אדום. ברגע שזה קרה הוא ניגש לרכב הראשון בתור ונענע את הכוס עם המטבעות שבידו.

הנהג שפתח את החלון דווקא האיר לו פנים, הושיט את ידו החוצה ומילא את כוסו בשתייה קרה...

* * *

כנראה שאם היה הגאון רבי זלמן סורוצקין חי בדור שלנו, שבו כל שעה נפתחת התרמת "צ'רידי" חדשה, הוא לא היה שואל את השאלה הזו. אבל בדור שלו, שבו ביקשו כסף רק פנים אל פנים, השאלה הזו הייתה במקומה.

בתחילת הציווי של מלאכת המשכן לעם ישראל מצווה אותם משה רבנו: "קחו מאיתכם תרומה להשם".

שואל רבי זלמן סורוצקין, בספרו "אוזניים לתורה": אם היו ממנים גבאים מיוחדים לאסוף תרומות למלאכת המשכן, היה מוצדק לומר לאותם גבאים שייקחו תרומה מהיהודים האחרים. אבל אם כל עם ישראל צריכים לתת תרומה למלאכת המשכן, אם כן, מהו "קחו מאיתכם"? היה מוצדק יותר לצוות "תנו תרומה למלאכת המשכן".

רבי זלמן מספר שמיד כשעלתה הקושיה במוחו, הוא נזכר בסיפור מיוחד:

הגאון רבי חיים מבריסק כיהן תקופה מסוימת כראש ישיבת וואלוז'ין, בתקופה מסוימת כאשר התרבו החובות והיה צורך דחוף להשיג כסף לישיבה, נסע רבי חיים לעיר מינסק, שבה היו שני גבירים שכיהנו גם כגבאי צדקה לטובת ישיבת וואלוז'ין.

הגיע רבי חיים לביתו של הגביר הראשון, ר' ברוך זלדוביץ שמו, והודיע לו שמצב הישיבה בכי רע, ועליו לשוב לוואלוז'ין עם סכום מסוים. ענה לו ר' ברוך שהוא מבטיח להשתדל להשגת הסכום. ישב רבי חיים בביתו של ר' ברוך והגה בתורה.

עברו מספר ימים ורבי חיים מתעניין אצל ר' ברוך: יש התקדמות עם התרומות לישיבה?

ענה ר' ברוך שבסייעתא דשמיא יש כבר חצי מהסכום ברשותו.

רבי חיים היה שבע רצון והמשיך ללמוד.

שבועיים נוספים חולפים ורבי חיים מתעניין שוב: האם יש התקדמות?

הפעם הגיעה התשובה המשמחת: "יש לי את כל הסכום!".

הודה רבי חיים נרגשות לר' ברוך, ושב לוואלוז'ין עם הכסף.

אלא שלאחר שבועות מספר הגיעו לוואלוז'ין שני הגבירים הגבאים ממינסק, ר' ברוך ומשנהו, ר' דובר פינס. יש להם דין תורה וברצונם להתדיין אצל רבי חיים. ר' דובר טען שהוא שותף של ר' ברוך בעסקיו, והנה הקרה ה' לר' ברוך עסק מוצלח כזה של החזקת תורה, והוא לא שיתף אותו בכלל ותרם את כל הסכום מכיסו.

שמע רבי חיים והתפלא על ר' ברוך: "אם אכן נתת את כל הכסף מכיסך, מדוע החזקת אותי בביתך חודש ימים?".

נענה ר' ברוך בחכמה: "וכי מה חושב הרבי, שדבר קל הוא לקחת הון רב כזה ולתיתו בבת אחת לצדקה? עמלתי רבות על יצרי עד שהסכמתי לתת מחצית מהסכום לצדקה. לאחר שבועיים נוספים הצלחתי לכפות אותו שוב ולתת גם את המחצית השנייה לצדקה"...

כמו שהקדמנו, בדור ה"צ'רידי", השאלה מדוע נאמר "קחו מאיתכם" - כמעט מיותרת. בכל שעה מבקשים אנשי קהילה מסוימת מכל מכריהם וידידיהם לתרום למשהו חשוב, לעזור להם לעמוד ביעדים ולהציל את העולם מקריסה. אותם אלו שתובעים היום צדקה, יהיו אלו שייתנו מחר לחבריהם. כולם נותנים לכולם ומבקשים מכולם וכך מקיים עם ישראל בהידור "קחו מאיתכם"...

אלא שרבי זלמן סורוצקין מצא כאן רעיון נפלא בביאור הפסוק: כאשר התורה מבקשת "קחו מאיתכם תרומה", היא בעצם מבקשת נדבת לב, תרומה טהורה שבאה מרצון פנימי עצמי ללא שום שכנוע! לכן כל אחד ייקח רק מאת עצמו. לפי זה הוא מסביר את המשך הפסוק: "כל נדיב לבו יבִיאֶהָ את תרומת השם". ברצון חופשי וללא דרבון חיצוני כלשהו.   

* * *

את בניית המשכן הפרטי של כל אחד מאיתנו, לא עושים עם מצ'ינג (הכפלות) ולא מושיטים יד עם כוס לבקש תרומות. כל אחד מאיתנו נדרש לעבוד על הנקודות הייחודיות לאופיו ולמידותיו, "לתרום מעצמו", ממה שקשה לו, ולבנות משכן לשכינה בלבבו.

הרעיון של ר' ברוך זלדוביץ מחדד לנו נקודה חשובה: הקושי וההתחבטות עם עצמך, גם אם הם לוקחים זמן וקשים לביצוע, רק הופכים את התרומה הזו לחשובה יותר. תרומה שבאה באופן עצמאי וללא שכנוע. נדיבות לב טהורה.