ילדים, סבתא בבית: כשאמא הולכת לאט-לאט

זכינו, וברוך ה' אמי המבוגרת מתגוררת אצלנו בבית. לאחרונה חלה ירידה בתפקוד שלה. אמא הולכת לאט, והתנועות שלה גם הן איטיות. הדבר הזה קשה עליה ומשפיע על מצב רוחה. היא, שתמיד היתה אשה אנרגטית מאוד ו"הפכה עולמות", פתאום צריכה להאט את הקצב בצורה משמעותית מאד. איך נוכל לעזור לה ולעודד אותה?

אכן, קשה לאדם שהיה זריז ופעיל מאוד להתרגל למציאות שונה. קשה ומתסכל. אך אם נשים לב, נראה שהקב"ה ברחמיו ברא את המציאות שלנו בסינכרון מושלם עם הגיל. המבוגרים, קצב חייהם עמוס הרבה פחות משל הצעירים, ובהתאם לכך, קצב התנועות שלהם איטי יותר. ומדוע?

תקופת הזקנה, שהיא תקופה נהדרת, ולא סתם נקראת "גיל הזהב", היא תקופה של התבוננות. למשל, הזקנים הולכים לאט יותר ברחוב, ותוך כדי כך יכולים להתבונן יותר ביקום ובבריאה, ובקשר שלהם עם הקב"ה.

סבתא שאינה עסוקה כל היום בעבודות הבית, פנויה יותר לשבת עם הנכדים, לשוחח, לשחק, להעניק להם תשומת לב... אלא שהרבה פעמים דווקא הצעירים מתקשים לקבל את העובדה שההורה שלהם הזדקן, ואינו מתפקד כבעבר. אם אתם תראו בצורה חיובית את האטת הקצב של אמך, אם תשלימו עם טבע הבריאה, גם לה יהיה קל יותר להשלים עם העובדה הזו, וכולכם תצאו נשכרים מכך.

(אסתר נזרי, מטפלת מוסמכת ב-EFT ובדמיון מודרך, סופרת ומרצה)

* * *

אני בחורה בת 17, ויש לי הרבה פעמים התקפי חרדה שמתבטאים ברעידות, בדפיקות לב מהירות ובמחשבה שבעוד שנייה אני הולכת להתעלף. זה נוצר בגלל שיש לי טראומה מאנשים, שאולי מישהו ינסה לפגוע בי. מה ניתן לעשות? כשאני נמצאת במקום שעשה לי טראומה, אני רוצה לברוח משם, כי זה משחזר לי את כל מה שעברתי. מה ניתן לעשות, ואיך ניתן להעביר את זה באותו רגע שזה קורה?

התקפי חרדה נובעים לרוב בגין הפער בין הרצוי למצוי, כשיש לי קושי להכיל את המציאות סביבי. אזי הגוף מוצא מהאיזון המוכר לו, ומגיב ברעידות.

חרדות מיוחסות לרוב לכוח הדמיון, ואין להן אחיזה במציאות. הן שבות ועולות על בסיס חוויות העבר, ולאו דווקא בעקבות משהו עכשווי. כל דבר שמזכיר למוח את האירוע הראשוני, יגרור אותה התגובה.

חשוב להבין כי הקשר בין אירוע לחוויה נעשה מאליו, על סמך נתונים קודמים מאירועים דומים. הקשר והתגובה נשמרים במוח למטרות הגנה. המסקנה שהמוח הגיע אליה, והתגובה אותה בחר לנקוט, ייתכן שהיו נכונים לשעתו – אך לא לטווח הארוך.

שיטת ה-NLP משתמשת בטכניקות של שינוי חוויה וזיכרון המבוססות על עיצוב ושחזור פנימי של חוויות חיצוניות בעבר, כדי לגרום לשינוי המשמעות בזיכרון. ממילא יוענק טעם חדש לחוויה, ובכל פעם שהמוח ייתקל באירוע דומה לחוויה ששונתה, הוא יגיב באופן רגוע ושליו הרבה יותר.

הלכה למעשה, שאלי את עצמך: אם הייתה לך אפשרות לשנות את פרטי האירוע - מה היית משנה?

חשבי על דמויות תומכות ואוהבות לצדך, על פעולה שהיית רוצה לנקוט, על שינוי צבעים, ריחות וקולות, ועל סוף טוב לאירוע לצד תומכיך ואוהביך. אט אט תרגישי שאת במקום מוגן, ותוכלי להרגיש שינוי לטובה במצב תודעתך.

(ענבל אלחייאני, MA, מטפלת מוסמכת ב-NLP ובדמיון מודרך)

* * *

ילדי בן ה-7 לא מדבר הרבה, אבל הוא מאד מאד עצבני. אם אומרים לו משהו שמרגיז אותו – הוא לא עונה, רק מתחיל להתרגז ולצעוק, ונעלב מכל דבר. הוא גם משתמש בידיו ו"מפליק" למי שמתקרב אליו. אני לא יודעת איך להגיב לרוגז שלו.

ילדך לא מדבר הרבה. לכן הוא מוציא את הרוגז שלו במעשים. את מעדיפה בוודאי שיאמר במילים מה מפריע לו, ולא יתנהג בכעס פעמים רבות. איך תוכלי ללמד את הילד לדבר ולהביע מה שעל לבו?

(צילום: shutterstock)

ראשית, על ידי שתסבירי לו שלרגשות יש שם. כשתראי שהוא כועס, אמרי לו: "אני רואה שאתה כועס". הוא ילמד שכאשר הוא כועס, הוא יכול לבוא ולומר לך שעכשיו הוא כועס, ואת תנסי לעזור לו לשכך את כעסו. אם הוא נראה לך עצוב, אמרי לו: כן, אני רואה שאתה עצוב, והשתתפי אתו.

הסבירי לו שאם לא יאמר במילים למה מתכוון – את לא יכולה לדעת מה עובר עליו, ולכן גם לא תוכלי לסייע לו.

כבר מגיל שנתיים-שלש ילדים יכולים לקרוא לרגש שלהם בשמו, אם אנחנו מלמדים אותם. בגיל 7 ייקח יותר זמן ללמד מה שהילד צריך כבר לדעת, אבל הוא ילמד.

כשהילד ילמד לומר במילים: "אני כועס", "אני עצוב", "אני מאוכזב מבועז, שלא נותן לי לשחק בכדור" – הוא יצטרך פחות לצעוק בקולי קולות, להתרגז ולהוציא את נשמתו מזעם

(מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)