איך מנהלים פנימייה של 50 בנות? ראיון מרתק עם לאה דוידוביץ

לאה דוידוביץ', מנהלת פנימיית "קרן הילד" לבנות בבני ברק, היא כבר דור שלישי במשפחתה, שחי ונושם את המקום. "הדבר התחיל עוד מסבא וסבתא שלי", היא מספרת. "סבי, הרב יהושע לייב גודלבסקי, היה בחור צעיר שברח יחד עם הישיבה שלו מגרמניה. הוא נישא לסבתי, שהיתה מליטא, כדי לאפשר גם לה לברוח יחד איתו. בחורים רבים בעלי אזרחות גרמנית עשו זאת באותה תקופה, ונישאו לבנות ליטאיות על מנת לאפשר להן דרך מילוט. הם הגיעו לשנחאי, בה היתה מסגרת לימודים מסודרת לבנים, אך מנגד, לבנות לא היה דבר. באחד הימים, ראה חברו של סבא, שהוא יושב ובוכה. כששאל אותו מה קרה, סבא ענה לו שהוא רואה את הבנות היהודיות מסתובבות ברחובות עם חיילים אמריקאיים, ושאל בכאב: 'זכינו להציל את גופן של הבנות האלה, אך מה יהא על נשמתן?'"

לאחר שישבו השניים וחשבו מה ניתן לעשות, הם החליטו לפנות למנהל מוסדות הבנים בבקשת עזרה. "המנהל נאלץ לסרב לבקשתם  בשל מצבם הכלכלי הקשה של המוסדות שלו", מספרת לאה, "ומשום כך הם החליטו לכתוב בעצמם מברק עם בקשה למגייס הכספים, וחתמו בשמו של אותו מנהל, ללא ידיעתו. כחודש אחר כך, קרא להם המנהל והודיע בתדהמה שהגיעו 1500 דולר, סכום עתק באותם ימים, עבור הבקשה שלהם. עם הכסף הזה, הקימו סבי וסבתי סמינר לבנות, ולימים התגלה שבנות רבות ניצלו דרכו, ויש אף רבניות גדולות שלמדו בו".

כשהגיעו לארץ, לא נחו בני הזוג גודלבסקי, והחליטו לפתוח גם כאן פנימיה לילדים. "באותה תקופה, המיסיון היה פונה למשפחות ומציע להן תשלום חודשי, תמורת שליחת ילדיהם למוסדותיו", מתארת לאה. "סבא וסבתא הציעו להורים אלה את אותו תשלום, בתנאי שישלחו את ילדיהם למוסדות יהודיים או לפנימייה שהם הקימו".

עם הזמן, הפכה "קרן הילד" לרשת פנימיות לילדים הזקוקים לבית חם. הרשת נותנת מענה לכ-150 ילדים ברחבי הארץ. "בפנימייה שלנו יש כ-50 בנות, והעבודה בה דורשת כוחות ומסירות נפש רבה", מתארת לאה. "אני מרגישה שיש ביכולתי לעשות זאת, דווקא מתוך הדוגמא שראיתי לכך בבית בו גדלתי. אמי, שניהלה את המקום לפניי, גידלה אותנו להיות שותפים בעשיה שלה. היא היתה עסוקה מאד בתפקיד זה ובצרכי ציבור אחרים, ודווקא משום כך אנחנו גדלנו להיות עצמאיים מאד, מלאי עוצמה ובעלי יכולת התמודדות גדולה. משם אני שואבת את הכוחות להמשיך את העשיה הזו, בדיוק כמוה".

אם - אמון - אמונה

את עבודתה בפנימיית הבנות התחילה לאה בכלל כמזכירה. "נהגתי להקליד דוחות של העובדים הסוציאליים, וקריאת המקרים הכתובים בהם לא היתה קלה. הרגשתי רחמנות גדולה מול סיפורים כואבים של בנות, ולפעמים גם חוסר אונים. היה לי קשה להכיל את העובדה שילדים עוברים סיפורי חיים מורכבים כל כך", היא מספרת. השינוי בתפיסת הדברים, התחולל אצלה בחוג הורים בו השתתפה, אצל רבנית לאה שרמן. "הרבנית החדירה בנו רבות את האמונה, שכל הורה הוא מדויק לילד שלו, ולכל אחד יש מסלול חיים שנקבע לו בהשגחה פרטית משמים. דרך לימוד המילים 'אם-אמון-אמונה', קיבלתי השקפת חיים חדשה. אמונה - שה' ברא את העולם הזה, וקבע לכל אחד את המסלול המדויק לו, על מנת שיוכל למלא את תפקידו בעולם. ה' נותן גם קושי ומעברים לא פשוטים בחיים, ואנחנו צומחים דרכם. אמון - בכל ילד, שיש לו את הכוחות לעבור את המסלול הזה באופן הטוב ביותר. ולבסוף אם - ההורה המדויק לכל ילד. הקב"ה נותן לכל נשמה את מה שהיא זקוקה לו באופן מושלם, והוא נתן לכל ילד את ההורה הנכון ביותר עבורו. לפעמים ילד צריך לצאת מהבית, ואנחנו נעשים שותפים בגידולו, אך גם במצב כזה - עדיין ברור לנו שכל מה שעובר על הילד זה הדבר הנכון ביותר עבור נשמתו".

"היה למשל מקרה בפנימייה, בו התכוננו לצאת לטיול ג'יפים, ותוך כדי כך הגיעה אחת האמהות, שתכננה לצאת לקניות עם ביתה", מתארת לאה. "הבת הגיעה אליי, ושאלה אותי מה עליה לעשות. מצד אחד היא רצתה מאד את הטיול, אך מצד שני ידעה עד כמה אמא שלה התאמצה להגיע מרחוק, ועד כמה הדבר עלול לצער אותה. אמרתי לה, שאני מבינה את הרצון לצאת לטיול, אך אצדיע לה אם תבחר לכבד את אמא שלה. השארתי את הבחירה בידיה, מתוך אמון מוחלט ביכולת שלה לעשות את הדבר הנכון, והיא אכן בחרה לכבד את אמה. לבסוף, גילינו שיש מקום מיותר באחד הג'יפים, והצענו לאם להצטרף לטיול. האם שמחה מאד לעשות זאת, ולאחר מכן הן גם יצאו יחד לקניות".

"בפנימייה אנחנו משקיעות מאוד בנושא ובערך של כיבוד הורים", מוסיפה לאה, "ומחדירים את החשיבות של הקשר בין הילדים להוריהם. שנה אחת בחרנו נושא זה כנושא שנתי, עם פעילות לאורך כל השנה".

מה שעוברים בחיים משפיע, אבל לא מכריע

בנוגע לבנות, בפנימייה לא נותנים יותר מידי מקום למסכנות. "באופן כללי אנחנו משתדלים לראות את מה שיש, את החלק הטוב, ובונים יותר על חוזקות ופחות על חולשות. יש אמפתיה לקושי, אבל חשוב לנו לא 'לשחות' במסכנות, ולהביא את הבנות למודעות שיש להן בחירה מה לעשות עם המצב שגדלו אליו. מבחינתנו, מה שעוברים בחיים משפיע, אבל לא מכריע, והשאלה היא אם אנחנו לוקחים מצבים קשים כתירוץ להנחות בחיים, או מתחזקים מהם. כל הצוות כאן הוא עם אמון מלא בבנות. אנחנו עוזרות אחת לשניה למצוא את נקודות החוזק של כל בת, ועושות זאת במיוחד אחרי שעוברים איתה איזו התמודדות קשה".

כך, למשל, כשהיתה צריכה אחת הבנות להתמודד עם סירוב של אמה ליציאה לטיול. "בתקופה בה המצב הביטחוני בירושלים התדרדר, נקבע לבנות טיול לירושלים מטעם בית הספר", ממשיכה לאה. " אמה של אותה בת, שחששה מאד, לא הסכימה בשום פנים ואופן שהבת תצא לטיול, והצוות פנה לשאול אותי מה ניתן לעשות. השבתי להם שעלינו לשמוע בקול האם. למרות שהבת בכתה מאד, האמנתי בה שתצליח להתמודד. מדריכות הפנימיה השתדלו לשמח אותה, ויצאו איתה לארוחה מפנקת, והיא מצידה נרגעה ובאמת הסכימה לקבל את הדברים. תקופה קצרה לאחר מכן, תכננו אנחנו לנסוע לירושלים, במהלך הקייטנה של הפנימיה. מתוך הבנה לפחדים של האם, התקשרתי במיוחד לבקש ממנה רשות, ולהפתעתי, היא הסכימה בקלות שביתה תיסע. ראיתי שכאשר הבת מכבדת את דברי אמה ונמצאת מולה בעמדת ילדה, גם האם יכולה להיות בעמדת אמא ולראות את רצון הילדה. דווקא מתוך הקושי שעלה, נבנה כאן משהו בריא וטוב בדינמיקה בין האם והבת".

אחרי שנים רבות של עמל ועבודה, ואהבה אינסופית, שמושקעים בבנות, הן יוצאות מן הפנימייה חזרה הביתה. "לא תמיד אנחנו רואים את התוצאות באופן מיידי", אומרת לאה, "אבל אני גאה מאד בבוגרות שלנו, ורואה אצלן הרבה הצלחות. אחת הבוגרות, למשל, היא נערה שעברה חיים לא פשוטים, וכאשר יצאה מכאן, הכיוון שלה לא נראה לנו ברור כל כך. 15 שנה אחר כך היא הגיעה לבקר בפנימייה עם חמותה והבן שלה, וסיפרה שבחתונתה הכריזה: 'אני ככה בזכות קרן הילד', ואמרה להצלחתנו פרק תהילים. יש לא מעט בנות שאחרי היציאה מהפנימייה עדיין עוברות תקופות מאתגרות, אבל עם הזמן, הזרע שנטמן מתחיל לצמוח, ואנחנו זוכים לראות מהן הרבה נחת. בכל מקרה, תמיד יש לנו אמון מלא ביכולת שלהן להצליח, ואנחנו לא מתייאשים מאף אחת".

בפנימייה, משתדלים להעביר לבנות את האחריות לחיים שלהן. "ההצלחה בלימודים, השמחה, וכל דבר אחר, הם רק בידיים שלהן", אומרת לאה. "יש מודעות לכך שמי שרוצה - מצליחה, ומדהים לראות את התהליכים שהן עוברות. לפעמים אני מסתכלת עליהן מהצד, ונדהמת מחכמת החיים, המודעות והבגרות שהגיעו אליהם. יש פעמים שבהן אני רואה איך הן אפילו עוזרות ומייעצות גם לחברות שסביבן".

"אמנם יש לי גם רגעים קשים", מסיימת לאה, "אבל יחד עם זאת, הסיפוק שיש מהבנות המדהימות האלה הוא עצום. עם אמון מלא בכל בת, מבחינתנו - לכל אחת יש סיכוי".