ר’ אביאל קוטלר: "היינו בטוחים שאלו נפצים, רק בהמשך הבנו שהיה פיגוע"

20:30 יום חמישי, ערב ראש חודש אדר ב' התשס"ח, נשמעות יריות בחלל שכונת קריית משה בירושלים. אביאל קוטלר, אז תלמיד בכיתה י"ב בישיבה התיכונית ישל"צ, נמצא בהיכל בית המדרש. אינו מודע לכך שבדקות אלו נרצחים שמונה תלמידי ישיבה קדושים, שלושה מהישיבה הגבוהה וחמישה מישל"צ, ביניהם חברו הטוב – יוחאי ליפשיץ הי"ד. אינו משער שחייו ישתנו מרגע זה והלאה.

יוחאי ליפשיץ הי''ד

אחת עשרה שנה חלפו מאז, אך בשיחה עם ר' אביאל, כיום ר"מ בישיבה התיכונית 'מקור חיים' ורב צבאי במיל' הוא מציין שהוא לא מסוגל לשכוח אף רגע מהזוועה. "זה היה ביום חמישי בלילה", הוא חוזר לאותו ערב שחור, "התקיימה באותו יום הפגנה כלשהי, אז שחררו אותנו בשעות הצהריים ולאחר מכן חזרנו לישיבה בערך בשבע וחצי בערב. התכנית הייתה ארוחת ערב ולאחריה מסיבת ראש חודש מסורתית. אני זוכר שבדיוק חיפשתי את החברותא שלי, כשלפתע נשמעו יריות. האמת היא שברגע הראשון היה ברור לנו שאלו נפצים. הרי זה ראש חודש אדר. רגע אחר כך כבר היה מישהו מהשיעורים הגבוהים שהודיע לנו שאלו יריות וכנראה חדר מחבל לישיבה. מיד רצנו כולנו למקלט, בפחד אימים, קראנו שם תהילים והתפללנו".

הבנתם מה שקרה?

"באותו שלב לא ידענו שיש נפגעים, אבל שמענו שהיריות ממש קרובות ואחר כך דיווחו לנו שהמחבל נהרג והסכנה חלפה. מאותו רגע היינו עסוקים בטלפונים: טלפונים לחברים, לוודא שהם בסדר וטלפונים להורים, להרגיע אותם. בינתיים ההורים הגיעו לישיבה, ובערך לקראת חצות התכנסנו כולנו יחד בבית המדרש, בוכים וזועקים, וראש הישיבה דיווח בבכי גדול על כל אלו שכבר אינם אתנו".

אחרי הבשורות הקשות אומר קוטלר שהגיע שבוע נוראי של לוויות וביקור בבתיהם של ההורים השכולים. "זה היה חודש אדר בו לא הצלחתי להבין בשום אופן איך אפשר להיות בשמחה", הוא מציין. "זה היה בלתי נתפס, כי העצב היה עצום, עטף את כולנו והלך אתנו לכל מקום".

בסיומה של אותה שנה עבר קוטלר ללמוד בישיבת בית אל, אך המראות הקשים הוסיפו ללוות אותו ומבחינתו הוא הרגיש שהסיפור עוד לא תם. "במשך כל הימים שחלפו מאז צצו במוחי כל הזמן שאלות על עצם הציווי לשמוח, ועל איך שאנו אמורים לקיים אותו גם במצבים קשים. יצאתי ממש למסע אישי בו קראתי חומרים על כך וניסיתי ללמוד על השמחה היהודית והמהות שלה. תוך כדי לימוד התחדדו לי הדברים אבל התחדשו שאלות נוספות, וכך המשכתי ללמוד ולהעמיק עוד ועוד, במשך עשר השנים האחרונות".

לשמוח למרות העצב

את התוצאה ניתן לראות בספר שמוציא קוטלר לאור בימים אלו. הספר הנקרא 'הקריאה לשמחה', מביא מאמרים וחידושים בנושא השמחה, מתוך מטרה להבין איך בדיוק עלינו לשמוח, ולמה כיוונו מרדכי ואסתר כשציוו עלינו את שמחת הפורים.

"אני מעלה בספר את השמחה בפורים אל מול זיכרון חורבן בית המקדש", מפרט ר' אביאל, "מעניין לראות כי מובא בספרי שו"ת ופוסקים כי יש מנהג קדום המורה לאדם לתלות בראש חודש אדר שלטים המאוירים במילים 'משנכנס אדר מרבים בשמחה' על המקום בבית שייחדו לזיכרון החורבן. בעקבות כך נשאלת השאלה: אמנם צריכים לשמוח באדר, אבל למה על חשבון זכירת החורבן? ויש גם הדרכה בנוגע לכך שבימי הפורים אפילו אבלי ציון וירושלים ששים ושמחים, ורוחצים ומתכסים לבנים. כיצד ייתכן אם כן ששמחת הפורים היא כביכול על חשבון זכירת חורבן הבית? כמובן שההסבר הוא מקיף ועמוק, אבל בין היתר אני מתייחס לכך ששמחה מביאה גאולה. יש גם התייחסות להשוואה בין חודש אדר לחודש אב, ועוד הסברים נוספים ומעמיקים.

"הדבר המעניין הוא שבמשך השנים בהן העמקתי בנושא השתניתי גם אני בעצמי. בשנים הראשונות למדתי בעיקר מאמרים מהמקורות שמראים כמה חשוב לשמוח ופיתחתי אצל עצמי מעין סוג של התכחשות לעצב. רק בהמשך גיליתי את הצד הנוסף של השמחה, והבנתי שלעתים ניתן לשמוח דווקא מתוך העצב. כי דווקא המקורות של הצער והכאב הם אלו שמעמיקים את השמחה ונותנים לה משמעות".

תסביר את עצמך.

"אני חושב שכולנו חווים בחיינו מצבים של עצב ואבדן. אם ניקח למשל את תלמידי מרכז הרב שנרצחו, אני יכול לספר על המידות הנאצלות ושמחת החיים של כל אחד ואחד מהם, כי הם היו באמת מיוחדים במינם. הצוואה הבלתי כתובה שהותירו אחריהם היא שנמשיך את המידות שלהם גם הלאה ונמשיך את השמחה שליוותה אותם תמיד. אם לא נמנף את הכאב לצורך השמחה, אז הם כביכול נפטרו לחינם. לימדתי את עצמי איך לכאוב על כל מיני דברים, ויחד עם זה, למנף דווקא את הכאב לשמחה אמתית. במהלך העבודה העצמית שעשיתי, גם הצלחתי למצוא 101 דרכים להגיע לשמחה, אותן שאבתי מדמויות המופיעות בתנ"ך. מכל דמות לומדים דרך אחרת לשמוח ולהיות מחוברים להקב"ה. אני גם מעביר את הדברים בסדנאות שאני מוסר על מידת השמחה, בשילוב כלים מעשיים ממקורות התורה".

אתה חושב שקריאת הספר יכולה להשפיע באופן מעשי על חיי היום-יום שלנו?

"בהחלט כן. העצב עלול לתפוס אותנו כל הזמן, ואנו צריכים פשוט ללמד את עצמנו לעכל אותו נכון ולהפוך אותו לשמחה. זה יכול להיות כשמפסידים את האוטובוס, או כשנכשלים בראיון עבודה, כשחוטפים שפעת, או כשיש קשיים בשלום בית, או בכל תחום אחר. תמיד השמחה יכולה להציל את המצב.

"כדאי גם לדעת שכשאנחנו נתקפים בעצבות, אז היא עוטפת אותנו וכביכול מכניסה אותנו פנימה לתוך עצמנו, כך שאנחנו לא מודעים לסביבה ולא ערניים כלפיה, לעתים אף פוגעים בה. לעומת זאת, השמחה מטבעה רוצה להתרחב סביב, היא מידבקת וגורמת לכך שגם אחרים ישמחו. זה לא סתם שאומרים על צחוק שהוא מידבק, ואגב, זה גם מה שהוביל אותי לכתוב את הספר, כי לא מספיק לי שרק אני אשמח, יש לי דחיפה להוציא את השמחה גם הלאה ולהדביק אחרים".

קוטלר מציין כי בתקופה האחרונה  הוא נפגש עם אמו של יוחאי ליפשיץ הי"ד, מהרוגי הפיגוע. "יוחאי היה חברי הקרוב ביותר, וכששוחחתי עם אמו התפרצו הדמעות, סיפרתי לה על כך שעם כל יום שחולף אני נזכר בדמותו של יוחאי, דמות ששמחה ועוזרת, ולא נותנת לאף קושי לקחת ממנה את השמחה. יוחאי המלא בשמחת חיים, הוא זה שדחף אותי להוציא את הספר, לזכותו ולזכרו".

המייל של ר' אביאל קוטלר - ayekot44@gmail.com