"מוצאי שבת אחד נפלתי והפכתי לנכה": ראיון מרתק עם נחמה עמבר

נחמה עמבר, בת 89, נולדה בעירק, והתייתמה מאביה בגיל צעיר. כשהיתה בת 18, עלתה לארץ יחד עם אחיה וגיסתה והגיעה למעברה בעתלית. משם עברה המשפחה למגדיאל, ונחמה נישאה לבן דודה יוסף. השניים התגוררו בירושלים, ונולדו להם חמישה ילדים, ובהמשך עשרות נכדים ונינים. במהלך השנים עבדה נחמה כתופרת וכמטפלת בילדים, והיום היא מתגוררת בבית אבות, ונהנית להאזין לשיעורי תורה.

אירוע משמעותי שהטביע בי חותם:

"העליה לארץ. כשגרנו בעירק, השכנים הערבים התייחסו אלינו בכבוד רב, ושררו בינינו יחסים טובים של חברות. זכורה לי פעם שבבגדד הערבים פגעו ביהודים רבים, ואילו אצלנו, כל ערבי שמר על השכן היהודי שלו. גם בחגים הם היו מביאים לנו רימונים וסכך, ובפסח קונים מאיתנו את החמץ. אולם בערב שבת אחד, הערבים פגעו קשות ברכוש היהודים - בחנויות ובבתים, ואסרו על קניית רכוש מיהודים. רבים מאנשי הקהילה, שהיו עשירים גדולים, מצאו את עצמם לפתע במצב כלכלי לא פשוט. הרגשנו שהברכה סרה מיהודי עירק, ובדיוק באותו זמן, החלה העליה לארץ. יחד עם אחי ואשתו, בהיותי בת 18, זכיתי לעלות לארץ, על מטוס שהיו בו עוד 30 משפחות מבגדד. שאר המשפחה הגיעה בהמשך, מאוחר יותר. מיד כשירדנו מהמטוס, התכופפנו ונישקנו את אדמת הארץ".

"מהמטוס - הגענו למעברה בעתלית, ובה חיינו באוהל במשך חודשיים. קיבלו אותנו יפה מאד, ואנחנו הרגשנו שמחה רבה על שזכינו לעלות לארץ. לא היה לנו דבר, שכן לא הורשנו לצאת מעירק עם רכוש כלל, ולכן במעברה חילקו לנו אוכל. כבר ביום הראשון קיבלנו צלחת, כוס, כף, סכין, שתי פרוסות לחם, כפית גבינה וכוס תה. בנוסף, כל אחד קיבל מיטת ברזל, מזרן קש, כרית קש ובד לכיסוי המיטה. במעברה היו מתורגמנים, שתרגמו לכל עולה בשפתו את הדברים שנאמרו שם, ואנחנו היינו שמחים מאד, בלי שום תלונות".

הדבר שאני הכי שמחה שעשיתי בחיי:

"עזרה לזולת. תמיד השתדלתי לעזור לכל מי שצריך, ואף פעם לא אמרתי שאינני יכולה או שיבואו אחר כך. ממה שהיה לי, וגם כשלא היה לי, זכיתי לתת לאחרים. זכור לי, למשל, כאשר במלחמת ששת הימים, גרנו בשכונת בית ישראל, וכשהתחילה המלחמה, אנשים רבים מאוד נכנסו אלינו הביתה. הבית היה מלא ממש עד אפס מקום באנשים רבים שהיו בדרכם למקומות שונים. למחרת בבוקר, אחרי לילה ללא שינה, גילינו שהבית שלנו נשאר על תילו, ואפילו עם חשמל ומים, כאשר בתים במקומות אחרים נפגעו".

"בנוסף, אני שמחה על כך שזכיתי לבנות בית, לגדל ילדים ולראות מהם צאצאים רבים. כולם מכבדים אותי מאד, ובאים לבקר בבית האבות".

(צילום: אלבום פרטי)

דבר שאני מצטערת עליו:

"כאב לי מאד כשבעלי נפטר, לפני כ-17 שנה. הוא היה חולה אלצהיימר במשך 8 שנים, ואני טיפלתי בו בביתנו. לאחר פטירתו נשארתי בבית עוד 10 שנים".

תובנה משמעותית שצברתי בחיים:

"שצריך לעזור לכל אחד, וגם להיות בשמחה ולא להתלונן. אני מעולם לא בכיתי על שום דבר, גם כשלא היה קל. בעלי ואני אמנם עבדנו קשה לפרנסתנו, אבל שמחנו במה שהיה לנו. בתחילה התגוררנו בבית קטן עם רטיבות בקירות, ולא היה לנו כסף לקנות דירה. מאוחר יותר, כאשר פרסמו בניה של בתים חדשים בשכונת רמת אשכול, ביקשתי מבעלי שנלך לקנות שם. באופן מופלא ממש, הצלחנו להשיג הלוואה, וקנינו בית בבנין חדש, כשהרחובות עדיין היו עם עפר. לאט לאט התקדמנו, ובבית זה חיינו במשך שנים".

אדם שהותיר בי רושם עז:

"חמי ז"ל, הרב משה עמבר, שהיה אדם צדיק ועניו. אבי נפטר כשהייתי ילדה קטנה, ואני אפילו לא זוכרת אותו. לאחר נישואינו, התגוררנו אצל הורי בעלי במשך 3 שנים, וחמי נהג בי כאב, והיה תמיד מדבר אליי בכבוד ובהערכה. הוא למד בישיבת המקובלים של הרב צדקה חוצ'ין בנחלאות, והיה נחבא אל הכלים. לאחר פטירתו, יצא לאור ספר 'יראת ה'' שמכיל דרשות, חידושים ופירושים שלו. אני זוכרת איך היו מגיעים לביתנו כל השכנים, שקראו לו 'חכם משה', לשמוע את ההבדלה שלו. הוא התגורר בבתי ורשא, בסמוך לחסידים של נטורי קרתא, והיה מדבר איתם אידיש. לשלושת בנינו קראנו בשמות שהוא אמר לנו - שאול, דוד ושלמה. לא מזמן שמעתי שיעור תורה על שלושתם, ונזכרתי בו". 

מה השתנה אצלי מאז שחציתי את גיל 70:

"גם לאחר פטירתו של בעלי, המשכתי עם שמחת החיים הרגילה, לארח ולהתארח. מוצאי שבת אחד נפלתי ושברתי את האגן, ומאז חיי השתנו. הייתי מאושפזת במשך תקופה, הפכתי לנכה, ובליבי גמלה ההחלטה ללכת לבית אבות, על אף המחיר הגבוה הכרוך במגורים שם. ביקשתי מילדיי שימצאו את בית האבות הקרוב ביותר אליהם, ואליו עברתי. כך דאגתי שישמרו עליי ויטפלו בי באופן הטוב ביותר".

מה השתנה בסביבתי מאז שחציתי את גיל 70:

"הילדים שלי היו צריכים להיות איתי יותר, במיוחד מאז הנפילה, ולכן אני שמחה על שהגעתי לבית האבות, והורדתי מעל ילדיי את העול הזה. הם כמובן ממשיכים לבוא ולבקר, אך פחות צריכים לדאוג לי בשלל עניינים טכניים".

ממרום שנותיי, הכי חשוב בחיים זה…

"המשפחה, וכמובן גם בריאות ופרנסה".

מה אני רוצה להשאיר בעולם:

"אני משאירה בעולם את הבית שבניתי - המשפחה שזכיתי לגדל. פעמיים בשנה, בחנוכה ובאזכרה של בעלי, באים כולם אליי לבית האבות למפגש משפחתי גדול. הם מגיעים מכל הארץ, אף אחד לא חסר, וזו שמחה גדולה מאד עבורי לראות את המשפחה הגדולה הזו, שזכיתי שתצא ממני".

גם לכם יש סבא או סבתא, שירצו לשתף בחוויות ותובנות מעולמם? נשמח שתכתבו לנו ונחזור אליכם: support@htv.co.il