הרב ראובן זכאים - אם רוצים להרוס את הרע, צריך להתרכז בבנייה

בשבת שעברה היתה לי הזכות להתארח בעיר נצרת עילית, למסור בה שיעורים והרצאות שיחות חיזוק, במסגרת הפרויקט האדיר "שבתות בקהילה", של ארגון הידברות. אם לומר את האמת, מכל השבתות הרבות שערכתי בסגנון זה בערים ובישובים בארץ, השבת האחרונה היתה שבת ייחודית, לטוב ולמוטב. לטוב, משום שנפעמתי מהאחדות וההשתתפות הערה והפעילה של התושבים, הוותיקים ובעיקר החדשים - קבוצה איכותית של אברכים ויהודים יר"ש שבאו וקבעו מושבם בעיר במטרה להצילה, פשוטו, כמשמעו משינוי צביונה היהודי, ולפעול בה בקרב הנוער והמבוגרים. ולמוטב, כיוון שעולים אליה הללו שאינם בני ברית מנצרת השכנה, וקונים בכסף מלא כל דירה פנויה. ובנוסף, אכלוסה של העיר בעולים מבריה"מ - מהם יהודים כשרים ויקרים, אך רחוקים מכל לחלוחית של יהדות, ומהם ערב רב שעלה איתם, שאינם יהודים על פי ההלכה, מה שמשפיע בלי ספק על סגנונה ועל אופייה של העיר, שבעבר היתה מיושבת בעיקר ביהודים יוצאי מרוקו ורומניה, בעלי לב חם ליהדות, עד ששינתה את פניה כמעט ללא הכר.

קחו לדוגמא את בית כנסת המרכזי, ענק בגדלו, מצויר ומעוטר באמנות רבה, ומפואר במושגי הזמן הקודם. הוא מכיל מאות מקומות סדורים וערוכים, ובימי זוהרה של העיר היה מלא עד אפס מקום. כיום הוא עומד, לדאבון הלב, שומם. התפילות נערכות באותו מתחם, אך בבית כנסת קטן בהרבה. הזקנים נסעו למנוחות שאננות, והצעירים עזבו לערים אחרות. לא אלמן ישראל, ועל מרומי הקרת הולכת ומוקמת שכונת הר יונה, שמיועדת לציבור הדתי והחרדי. אבל בתווך נמצאת העיר הוותיקה, שנאבקת על צביונה היהודי-רוחני. כעת העיר ה' את רוחם של אותם יהודים יקרים לבוא ולהציל מה שאפשר,  ולהחזיר עטרה ליושנה.

מה שהיה חריג, מכאיב ודוקר במיוחד, היה לראות את התחבורה הציבורית פועלת בשבת בעיר כמעט כסדרה. אנשים, בעיקר מבוגרים יוצאי בריה"מ נצפו יושבים בתחנות עם רב קו ירקרק בידיהם, ממש כביום חול. אמנם, כמות הנוסעים היתה דלילה, אבל היה בהם די והותר כדי להעכיר את האווירה ולהכאיב ללב. ועכשיו, שכל אחד רק ידמיין מה השכנות הזו עושה לנוער ולצעירים הרחוקים מתורה ומצוות, ואיזו סכנת התבוללות נשקפת להמשך הדורות. השם ישמור.                                                                     

כדי שלא רק אצער אתכם בחודש שמרבין בו בשמחה, נלמד זכות על עם ישראל: במהלך הדברים שנשאתי במסגרת "עונג שבת", נכנסו שני נערים עם כיפות סאטן לבנות לראשם וטלפונים ניידים רוטטים בכיסם. האברך, ששלף אותם מחבריהם המבלים בגן הסמוך ומשך אותם פנימה, הבטיח להם שהם נכנסים רק לחמש דקות. כשראיתי את השניים, קידמתי אותם בברכה חמה, וכמובן שיניתי את הנושא בו עסקתי, והתאמתי אותו עבורם. הם הקשיבו קשב רב, וממש שתו בצמא את דברי התורה. כעבור כמה דקות - קמו ויצאו לחבריהם הממתינים. הבטחה זו הבטחה. בתום השיעור סיפר לי האברך, שליווה אותם גם בצאתם, שכאשר הגיעו אל חבריהם, נשאלו בסקרנות: "נו, מה אמר הרב?!", ולא יאמן כי יסופר - שני הנערים הרחוקים הללו חזרו על הדברים מילה במילה. אחד עוד סנט בחברו, ואמר: "היה מעניין כל כך, חבל שאמרת לי לצאת!" לקראת הסוף נכנס עוד אחד מהחבר'ה למלא מים מהברז, כולו נוטף זיעה ובגדיו מדיפים ריח של צליית בשר. הזדעזעתי עד עמקי נשמתי לפגוש במו עיני יהודי שלפי הריח, נראה היה שהעז לצלות בשר על האש בשבת. מובן שחיזקתי אותו בכמה מילים שיצאו מן הלב ונכנסו ללב, אך הייתי שרוי בצער נורא. אך אותו אברך הפיס את דעתי: "אל תיפול רוחך, הרב! עברתי שם. אמנם הרחת נכון, הם עשו מנגל, בעונותינו הרבים, אבל שמתי לב שהם לא הבעירו או הניחו את הבשרים (הכשרים!) על האש בעצמם בשום אופן. את המשימה הזו הטילו דווקא על חבריהם הערבים!"... "נו", עניתי לו, "על איסור בישולי גויים הם עדיין לא למדו. גם לא על איסור אמירה לגוי בשבת ועל איסור ההנאה מהמעשים שעשה, האסורים על היהודי בשבת. אך אתה אומר שהם נזהרו מהבערה ומבישול בשבת?! ניחמתני! ללא ספק, רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל היה עושה מטעמים בשמים ממעשה זה, ומלמד זכות על יהודים יקרים אלה לפני כסא הכבוד!".

באותה שעה עלו בראשי דברי רבותינו על הפסוק שנאמר על יצחק אבינו עליו השלום, כשבא אליו בנו, יעקב אבינו, להתברך עם המטעמים שהכין עבורו: "וירח את ריח בגדיו" (בראשית כ"ז, ל"ג). ודרש רבי זירא (במסכת סנהדרין ל"ז ע"א): "אל תקרי ריח בגדיו אלא ריח בוגדיו, כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות", שכידוע - שבו בתשובה שלימה וקנו עולמם בשעה אחת. תמה הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: אם כבר דורשים מהמילה "בגדיו" - בוגדיו, ומוציאים את הפסוק מפשוטו, מדוע אם כן בתורה נכתב בכלל "בגדיו"? מלכתחילה היה צריך לכתוב "בוגדיו"! והשיב, שבא הפסוק ללמדנו שהבגידות והחטאים של פושעי ישראל אינם חלק מנשמתם הטהורה, אלא רק כבגדים לא נקיים, המסווים ומחפים על זיו זוהרה. כשמתעורר הניצוץ היהודי שבקרבם, והם שבים בתשובה שלימה, "כלבוש תחליפם ויחלופו", "וסר עוונם וחטאתם תכופר.

מכל זה נלמד, כמה נשגבה עבודת הקודש של הללו, מכל העדות והחוגים, שבאו על נשיהם ועל טפם לגור בעיר הזו. הם ממלאים איכשהו את בתי הכנסת המתרוקנים, ומנהלים חיי קהילה למופת, יחד עם פעילות רוחנית חשובה שהם עושים בקרב הנוער והמבוגרים. ברור וחובה להדגיש - לא כל הרוצה ליטול את השם יטול, אין זה מתאים לכל אחד באשר הוא, וודאי שזה מצריך שאלת חכם מיוחדת, מחכם הבקי היטב בטיב השואל, באופיו ובאופי משפחתו. ובפרט שזו שאלה לא פשוטה למי שילדיו הגיעו לחינוך, וכל הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל.

אני מוכרח לציין מה שסח באזני אחד התושבים משכונה אחרת, העוסק בצרכי ציבור באמונה - לא בתפקיד רשמי, אך נהירים לו שבילי העיריה שם. לאחר שהתלונן בפני על המצב הרוחני ועל הקשיים שהם מנת חלקו, הוסיף כמה משפטים משמעותיים: "ראש העיר הקודם היה מזרחי מסורתי, וליבו ער וחם לדברים שבקדושה. הוא סייע מאוד לבתי הכנסת ולמבני הדת, עודד ותמך בכל כוחו בהקמת השכונות בהר יונה ועודד הגירה חיובית של חרדים רבים לעיר. גם בעיר הוותיקה השקיע, וסייע רבות לקהילות הקודש שהתארגנו בעיר, מתוך הבנה ברורה שזהו הדבר היחיד שיעצור את השינוי הדמוגרפי המבהיל שהיא עוברת. לעומת זאת, כשנבחר מועמד אחר, בעל רקע שונה לחלוטין, אין פלא שישנה שתיקה רועמת מול התחבורה הציבורית. אולי היא מופעלת על ידי חברה ערבית, אך מפירה ברגל גסה את האווירה השבתית שעוד נותרה במדינה.

אני רוצה לחדד בזה את מה שחזר ונשנה פעמים רבות - כמה אחריות גדולה מוטלת על כל יחיד ויחיד במערכות הבחירות השונות לעיריות ולכנסת, להגביר את כוח היהדות ברוב עוז ותעצומות. לא תמיד מבינים, אולי, את האמירה הנחרצת שנשמעת מפי גדולי ישראל בכל בחירות ש"גופי תורה תלויים בהם", אך מתברר פעם אחר פעם שזו אינה רק קלישאה או משפט ממריץ פעילים ותו לא. למי שמכיר מעט את השטח, זו פשוט אמת לאמיתה! ידע היטב כל מי שיושב בחיבוק ידיים ביום פקודה, או מי שמשתף פעולה מטעמיו, מנימוקיו ומנגיעותיו עם מועמדים שאין רוח חכמים נוחה מהם, שהקולר תלוי בצווארו!

השאלה שנותרה היא: מה הלאה?! האמנם יש תכלית בקומץ העקשן הזה שעושה הכל על מנת לשמר את פך השמן הטהור, ומפיץ אורה בנצרת עילית, ובכל מקום אחר?! האם אין זו השעה לצאת במחאות ולהרעיש ארץ ומלואה? התשובה היא: מחאות קולניות לפעמים מזיקות יותר ממה שהן מועילות. אין זו דרך של לכתחילה. אם רוצים לתקן באמת, עלינו לעסוק יותר בדרך של בניין מאשר בדרך של סתירה. זו הדרך, ואין אחרת!

וכמו שהיה אומר רבי מאיר קרליץ זצ"ל, שהיה ממובילי ההשקפה התורתית בקום המדינה (אחיו של פאר הדור, החזון איש זצוק"ל): "עיקר העבודה בשביל חיזוק הדת צריכה להיות על ידי שנבנה אצלנו עניינים רוחניים פוזיטיביים (=חיוביים) - וממילא ייהרסו המחריבים!". בכך ביאר את מאמר חז"ל, "סתירת זקנים – בניין, ובניין נערים - סתירה". "בנין נערים סתירה" (מגילה ל"א, ע"ב, ועוד) - כשהנערים רוצים לבנות, הם עסוקים בסתירה של הצד השלילי שכנגד. לעומת זאת, "סתירת זקנים בנין" - כשהזקנים רוצים לסתור את הצד שכנגד, הם בונים בניינים רוחניים פוזיטיביים (= חיוביים), וממילא ייהרס הצד שכנגד (מעשה איש, ח"ד).

הדרך הטובה ביותר להרוס את הרע היא רק על ידי בניין, ובחיזוק החלק של "עשה טוב". ובאמת, ערים שלימות נהפכו מרע לטוב, בזכות כולל אברכים אחד, בזכות שיעורי תורה שהתקיימו אפילו עם מתי מספר. בסופו של דבר הם הפיצו קרני אורה והוד, שהשפיעו על כל העיר כולה.

הדברים נכתבים על רקע היוזמה הברוכה של ארגון הידברות לאמץ בשבת הקרובה, פרשת פקודי, את העיר טבריה, על רקע האירועים האחרונים. עשרות רבנים, בראשותם של הגאון רבי יחיאל אבוחצירא, הרב חיים רבי, הרב זמיר כהן שליט"א ועוד, הולכים "לכבוש את העיר", במובן הכי חיובי של המילה. החל ממחר (יום חמישי) יסיירו הרבנים בעיר, ויחזקו את ידי הסוחרים שלא הלכו אחר ההבל, ואינם פותחים עסקיהם בשבת. במהלך השבת ימסרו הרבנים שיעורים בהלכה ובאגדה, וגם שיחות והרצאות בעשרות בתי כנסת באזורים השונים של העיר, ויעלו על נס את ערכה של שבת קדשנו. גם אני, הקטן, אזכה להיות נטפל עמהם לדבר מצווה. יודגש: לא יהיו שם מחאות, לא אלות ולא הפגנות, אבל יהיו גם יהיו שיעורים בהלכה, שיחות ודרשות, לחזק ברכים כושלות ולהרים קרנה של שבת קדשנו. יהי רצון שחפץ ה' בידם ובידינו יצלח, לראות במו עינינו את סתירת הזקנים הלזו, כיצד תיעשה ותהפוך לבניין של ממש, ומעט מן האור ידחה הרבה מן החושך.