"רבי חיים קנייבסקי דפק בדלת ביתי וביקש להיכנס"

בספרו 'מנחת נתן' מספר הרב נתן איינפלד את סיפורו המפלא על הנס הגדול שאירע לו, על ביקורו האישי של הרב חיים קנייבסקי, ועל ברכתו של גדול הדור שהתקיימה.

"בשמחת תורה תשנ"ח, באמצע אמירת ה'הלל', בדיוק כשאמרתי "יסור יסרני י-ה", חשתי כאב ברגלי השמאלית", פותח הרב נתן את דבריו. "מורגל אני בכאבים אלו, והכאבים חולפים מעצמם תוך שעה. ניסיתי להסיח מהם דעתי, אך הם הלכו וגברו. לרקוד בהקפות – ודאי שלא יכולתי. הייסורים עלו מכף הרגל לקרסוליים, מהם לשוקיים ולברכיים, עד שכל הרגל היתה גוש של כאב נורא.

"מפני שמחת החג שמרתי על ארשת פנים מאירה, וביקשתי מידידי שישיג עבורי כסא גלגלים לקחתי הביתה. בשל ארשת הפנים הנינוחה שלי, לא האמין הידיד כי המצב כה נורא, והשיב לי שאין זה לכבודי שיובילוני ברחובות עיר בכסא גלגלים, במיוחד לא בשעה שכולם מצויים ברחוב. השבתי לו שאיני עושה זאת לכבודי, אלא מתוך הכרח: איני יכול לעמוד על רגלי מעוצמת הכאבים.

"הידיד ניסה לשכנע אותי שאין זה לכבודי, ועל כן נאלצתי לפנות לידיד אחר שהלך וטרח למצוא כסא גלגלים, ובקשיים בל ייאמנו ירדתי מבית הכנסת, כשאיני יכול לדרוך על רגלי השמאלית ותומכים בי משני הצדדים.

(צילום: shutterstock)

"בקושי נורא הגעתי לביתי, ונאלצתי לוותר על סעודת החג ליד השולחן. פניתי הישר למיטתי, וייחלתי שהכאב יתפוגג ולו במעט, אך הכאב התעצם ולא הרפה. נטלתי ידי במיטה ואכלתי כזית וכביצה בקושי רב. גם תפילת מנחה התפללתי במיטתי. הכאבים היו עצומים.

"הרופא שבדק אותי עם צאת החג עמד חסר אונים. לא זו בלבד שלא היתה בידו תרופה, אף לא ידע מה הבעיה. הוא הזריק זריקה להקלת הכאבים, אך לתחושתי לא עזרה מאומה. כל הלילה נאנקתי במכאובי בלא הפוגה.

"למחרת, נתן לי רופא המשפחה גלולות להקלת הכאבים, ואמר לי שאם המצב לא יוטב – שאפנה לבית החולים. הכאבים לא הרפו, נסענו לבית החולים. אישפזו אותי והחלו לבדקני, ועם כל נגיעה ואין צריך לומר תזוזה וסיבוב של הרגל, זעקתי נוראות מכאב בל יתואר.

הרופאים ערכו סדרת צילומים, והודיעו לי כי ייתכן ומדובר בגידול ברגל. הם החלו בסדרת בדיקות מעמיקה, ואני, מצידי, המשכתי בתפילות לבורא עולם שירפאני, ושלחתי שליח אל הרב קנייבסקי, שיספר מה עובר עלי ומה אמרו הרופאים, ולבקשו שיתפלל לרפואתי.

מספר ימים לאחר מכן התפנה עבורי תור אצל פרופסור מומחה. הוא בדק אותי ולרווחתי הרבה דחה בלעג את מסקנות רופאי בית החולים. הוא קבע חד משמעית שהבעיה נובעת מחוט השידרה, וצייד אותי במכתב בו העלה את מסקנת הביניים: "יתכן ויהיה מקום לשלחו למרפאות כאב, לשם קבלת זריקות אפידורליות". הוא הורה לי לבוא ביום שני באותה שעה להמשך הבדיקות, ולקביעה סופית אודות חומרת המצב וסוג הטיפול.

לאחר ששמעתי שאין כאן גידול ממאיר חלילה, עניין אותי דבר אחד: "פרופסור! כמה זמן להערכתך יימשכו הכאבים?"

והפרופסור ענה: "בטיפול הולם ישככו הכאבים בעוד כששה שבועות, אבל יהיה צורך בטיפול פיזיותרפי רצוף במשך שנה שלמה".

נזעקתי: "אוי! כל כך הרבה זמן אמשיך לסבול?"

וענה במשיכת כתף: "אין דרך אחרת, זה המצב …".

"הרב נמצא למטה במכונית, ורוצה לעלות לבקר!"

בכאבים התעצמו והתגברו, ונזכרתי בנקיפת לב בדברי הגמרא (שבת לב ע"א): "לעולם יבקש אדם רחמים עד שלא יחלה, שאם חלה אומרים לו הבא זכויות והיפטר!"

'אילו ידעתי מראש', אמרתי לנפשי, 'היה עובר עלי יום כיפורים אחר, הושענא רבה אחר! אבל, ריבונו של עולם, הן אומרים אנו 'עננו העונה בעת צרה עננו' – הן גם מתוך צרה ממציא אתה פדות ורווחה!'.

בהרגשה זו התחלתי להתפלל שחרית. אשתי ודיעה שהיא יוצאת לקניות לכבוד השבת המתקרבת. הצעתי שתנעל את הדלת מבחוץ ותיטול עמה את המפתחות, שהרי איש אינו עומד לבוא, וגם אם יקישו בדלת, ממילא איני מסוגל ללכת ולפתוח.

התפללתי בשברון לב, וכשסיימתי תפילתי צלצלו בפעמון הכניסה. משלא עניתי נשמעו נקישות רמות בדלת. לא יכולתי להניח את כף רגלי על הארץ בשל הכאבים האדירים, ועל כן השבתי בקול: "מי שם? הדלת נעולה!"...

בתשובה, שמעתי את הרב אפשטיין, מקורבו של הרב קנייבסקי, שאמר: "הרב נמצא למטה במכונית, ורוצה לעלות לבקר!"

אין לתאר את התרגשותי. למרות הכאבים העזים שממש פילחו את כל גופי, מכף רגלי עד ראשי, מיהרתי לקום וחיפשתי בקדחתנות את מפתח הבית – שהרי שבוע שלם לא היה בידי – תוך שאני קורא לרב אפשטיין, שיואיל להמתין רגע עד שאמצא את המפתח. דילגתי על רגל אחת וחיפשתי בכיסי הבגדים ובמגירות, ולשווא! בצער רב הודעתי שהמפתח אינו מצוי ברשותי…

הרב אפשטיין ירד, והודיע לרב קנייבסקי שאין מה לעלות, הבית נעול והמפתח אינו נמצא בהישג יד. השיב הרב בשאלה: "מנין לך זאת? איך דיברת עמו?", השיב המקורב: "שוחחתי עמו מעבר לדלת". "אם כך", השיב הרב קנייבסקי, "אף אני מבקש לשוחח עמו מעבר לדלת"…

הרב קנייבסקי יצא מהרכב והחל לעלות במדרגות הבניין, כשהוא אומר לעצמו: "המבקר את החולה נוטל חוליו". כשהגיעו, קרא הרב אפשטיין קולו וקרא: "הרב נמצא ליד הדלת!"

"לא שיערתי שגדול הדור יטריח עצמו. לא הייתי מוכן לכך שהרב יעלה ביודעו שהדלת נעולה. כאשר שמעתי זאת, התרגשתי וכל גופי הרעיד. זעקתי בבכי: 'כבוד הרב, יש לי ייסורים נוראים!', ומיד דילגתי ממיטתי חרף ייסורי האיומים, ודידיתי אל הדלת הנעולה.

הרב קנייבסקי (צילום: פלאש 90)

"מבעד לדלת שמעתי את קולו הקדוש של הרב קנייבסקי: 'ר' נתן, רפואה שלמה, רפואה שלמה!'. ועוד פעם: 'הקדוש ברוך הוא ישלח לכם רפואה שלמה במהרה', ולאחר מכן בקול רם: 'שלום!', ושוב: 'רפואה שלמה במהרה'. קולו עודנו מהדהד באזניי, וכל תיבה חרוטה בזכרוני כמכוות אש וכעמוד אור", מספר הרב איינפלד בהתרגשות.

"מיהרתי לחלון, שממנו ניתן להשקיף לעבר חדר המדרגות. ראיתי את הרב קנייבסקי יורד, וזעקתי: 'רבי יש לי כאבים נוראים!', הרים הרב את עיניו, ואמר: 'רפואה שלמה במהרה!'.

הרב נכנס לרכב, ואני נותר נטוע על עומדי עד שהמכונית נעלמה מעיני. רק אז פניתי לשוב לחדר. חזרתי לחדרי, ולפתע עצרתי בתימהון: רק עתה שמתי לב, שפסעתי מן המרפסת עד לשולחן שבמרכז החדר, בלא לחוש כאב! ועם שתי הרגליים – מבלי לדדות על רגל אחת…

היתכן?!

לא! אין זה אלא דמיון!

אין שום כאבים! בשניה חלף ועבר הכל! וללא כל זריקות ותרופות

הרמתי את רגלי הימנית, והשענתי כל משקל גופי על רגלי השמאלית – אין כאב! הרמתי רגלי השמאלית, הנחתיה על הכסא, מיששתי אותה בידי, זכרתי איך זעקתי מרה אך אמש, כשהרופא נגע ברגל נגיעה קלה. ועתה, כלום… אין שום כאבים! בשניה חלף ועבר הכל! וללא כל זריקות ותרופות...

"נס נעשה לי! ברוך שעשה לי נס! התחלתי לרקוד משמחה, 'תודה לך, ה' אלוקינו מלך העולם! תודה לך, המכין מצעדי גבר!'. רקדתי בבכיות נוראות, רקדתי ושוררתי: "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי", רקדתי ושרתי: 'הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו', כך רקדתי ורקדתי, למעלה מ-10 דקות תמימות.

כך מצאה אותי אשתי כשחזרה מן הקניות לשבת. כשיצאה נעלה את הדלת על חולה שאינו יכול להציג כף רגלו על הארץ, נאנק מכאביו וזועק בייסוריו, וכשחזרה מצאתו מפזז ומשורר: 'מן המיצר קראתי ק-ה ענני במרחב ק-ה!'... היא נדהמה כל כך שהחלה לבכות מהתרגשות, ואף אני בכיתי כנגדה.

"מה הריקוד הזה?", שאלה בדמעות, ואני השבתי: "תשלומין להקפות של שמחת תורה, בהן לא יכולתי לרקוד"…

"אבל מה ארע? איך קרה הנס?", שאלה. השבתי לה: "כשנעדרת מהבית, היה כאן 'פרופסור' והביא מזור!"...

כמה הצטערה אשתי שלא היתה בבית. אילו היתה, הדלת לא היתה נעולה, והיינו זוכים בביקורו של הרב ממש בתוך הבית.

התקשרתי לרב אפשטיין, וביקשתיו שיספר לרב שברכתו הועילה. 'מיד כשבירכני ברפואה שלמה חלפו עברו כל הכאבים'", אמרתי. כאשר שמע זאת הרב קנייבסקי, השיב בפשטות כדרכו: "ומה הפלא, הרי זו גמרא מפורשת: 'אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך' (מגילה טו ע"א)...

כאשר ראיתי שהכאבים אכן חלפו עברו, וגם הריקוד הממושך, ריקוד ההודיה, לא השפיע עלי במאומה, מיהרתי והלכתי בעצמי לבית הרב קנייבסקי, כשאני מודה לה' על כל פסיעה ופסיעה שאני מצליח לפסוע. כאשר עמדתי בפני הרב, פרצתי בבכי נרגש. סיפרתי בפרצי התייפחויות על הכאבים והייסורים הנוראים, על הפחדות הרופאים ותחזית הפרופסור, ולא עזרו לא זריקות מורפיום ולא כדורים חזקים, והנה "תיכף לתלמיד חכם ברכה" (ברכות מב ע"א) הרבו הבריח את הכאבים מיד! וכל המחלה נעלמה כליל...

הרב קנייבסקי קם, ניגש לארון הספרים, נטל מסכת 'עבודה זרה' ופתחה בדף נ"ה, והחל לקרוא: "אף כך ייסורים בשעה שמשגרים אותם על האדם, משביעים אותם שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני". הרים הרב את עיניו, ואמר: "הרי זו גמרא מפורשת, שנגזר על הייסורים באיזה יום יבואו ובאיזה רגע יסורו. הגעתי רגע לפני כן וזכיתי לקיים מצוות ביקור חולים, וברגע שלאחר מכן קיימו שבועתם בנאמנות ויצאו. נגזר על ייסוריך שיסורו ממך ביום חמישי בשעה אחת עשרה וחצי, ובמקרה הגעתי באותו רגע!...

"אילו היו מספרים לי, לא הייתי מאמין!"

כזכור נקבע לי תור לפרופסור דקל ליום שני בשעה ארבע, להמשך הבדיקות ולקביעת איבחון סופי. בשעה היעודה, הגעתי למרפאתו של הפרופסור לבדי בלא ליווי, על שתי רגלי. איזה הבדל תהומי היה בין התייצבות זו לבין הגעתי לפני חמישה ימים, מובל בכסא גלגלים נאנק ומתייסר…

איני יכול לשכוח את הבעת פניו  הנדהמת של הפרופסור, כאשר פתחתי את הדלת והתייצבתי לפניו בצעד קל: "האתה הוא, הרב איינפלד?", קרא בתמהון, אולי חשב שיש לי אח תאום… "מה קרה לך, הרב איינפלד? הלא רק ביום רביעי היית כאן על כסא גלגלים, צעקת נוראות כשנגעתי ברגלך! איך הבראת לפתע פתאום?!"

"מישהו הגיע אלי לביקור בית, והביא לי רפואה!", עניתי. הוא נדרך: "מי רופא הפלא שהצליח להביא מזור מיידי?", אמרתי: "צדיק הדור בא, איחל לי 'רפואה שלמה', והכאבים עברו מיד!"

הדיבור ניטל מפיו, ולבסוף אמר: "אילו היו מספרים לי, לא הייתי מאמין! אבל אין לי ברירה, הלא ראיתי במו עיני!" התעשת, ואמר: "ובכל זאת, עלה למיטה. אני רוצה לבדוק את רגלך". בדקני, והשתאה: "אכן, הכל כשורה. אין צורך בשום טיפול!" הוסיף הפרופסור ושאל אולי אפשר לשלוח אל הצדיק כמה חולים קשים?...

"עד כאן הסיפור כהווייתו", מסיים הרב איינפלד את דבריו. "השיר והשבח לחי עולמים, רופא כל בשר ומפליא לעשות, שהפליא חסדיו עמדי בזכות ברכת הצדיק. עד הנה עזרונו רחמיו, ואל יטשני לנצח ברוך ק-ל ההודאות".