מני אסייג: "אם הייתי רוצה הייתי מקבל חיבוקים מהברנז’ה, אבל אני רוצה לקדש שם שמיים"

נעים להכיר

"מני אסייג, 48, נשוי למיכל ואב ל-3, מתגורר בקרית מוצקין. כדורסלן ועובד בזק בעבר, תסריטאי במה וטלוויזיה בהווה. כתבתי מופעים לשלום אסייג, ננסי ברנדס, רותם אבוהב, ועוד. גם בטלוויזיה ב"ה עשיתי לא מעט דברים, וביניהם התוכניות 'צחוק מעבודה' ו'שנות ה-80'".

ניצוץ של נוסטלגיה

"יש סיפור מאוד ישן שעד היום אני כועס על עצמי בגללו. לא יודע אם סיפרתי אותו פעם. אנחנו שמונה אחים, ואני בן הזקונים. בתור ילד החוויה שלי הייתה שאני לא מקבל מספיק תשומת לב. ולכן, יום אחד החלטתי לברוח מהבית, ממוקדם בבוקר עד מאוחר בלילה. רציתי שמישהו ישים אלי לב.

"אז באמת ברחתי, עליתי להר הכרמל, וזה היה די בסמוך למקרה של דני כץ למי שזוכר, אז התחילו לחפש אותי בדאגה רבה. תוך כדי שאני בורח, שמעתי שאבא שלי מחפש אותי, ובוכה ושבור מדאגה, ורק אז הבנתי את הבלאגן שעשיתי. איך שהבנתי מה קורה מיד חזרתי. עד היום יש לי ייסורי מצפון על כאב הלב שגרמתי להורים שלי".

(צילום: אלבום פרטי)

ניצוץ של שורשים

"נולדתי למשפחה מרובת ילדים, שבה היה תמיד אוכל בשפע, וגם שמחת חיים, אבל עם זאת אני יכול לומר שלא היו לנו צעצועים ומותרות. אבא היה המפרנס היחיד, והיו המון חובות. עם זאת, סך הכל הייתה לנו ילדות מאושרת.

"אחד הדברים שהכי היו חסרים לי בילדות זה אופניים. להרבה ילדים היו אופניים, ולנו לא. כשהייתי בכיתה ז', ואחי שלום בכיתה ח', עבדנו, חסכנו, והגענו לסכום שבעזרתו יכולנו לקנות אופניים פשוטות. איך שקנינו אותן, שלום עשה עליהן סיבוב ראשון, ואפילו לפני שהספקתי לגעת בהן, עצר לידינו שוטר, ואיתו אבא וילד. לא הבנו מה קורה, אבל מיד הסיפור התבהר. הם אמרו לנו שהאופניים שקנינו גנובות. מי שמכר לנו את האופניים עבד עלינו. וככה הפסדנו גם את האופניים וגם את הכסף".

ניצוץ של עשייה

"ב"ה תמיד הייתי שנון. עם זאת, אחת הפעמים הראשונות שבהן הבנתי שיש לי כישרון מיוחד בתחום הבידור, ושאולי כדאי שאעסוק בו, הייתה ביום הולדת 60 של אבא שלי. כתבתי ברכה מצחיקה, וכולם נקרעו ממנה. שלום (אסייג, מבכירי הסטנדאפיסטים בארץ, א"ש), אחי, הכיר את ההומור שלי מקרוב ואהב אותו, ולכן ביקש שאכתוב לו מופע. משם זה כבר התגלגל. כתבתי לו, ואז לאמנים אחרים, לפינות, תוכניות, ובהמשך גם ל'צחוק מעבודה'. אחר כך הגיעה הפסגה מבחינת היצירה שלי, שהיא סדרת הטלוויזיה 'שנות ה-80'.

"בעבודה על 'שנות ה-80' אני מרגיש שליחות. לא פחות. אני מרגיש שהגיע הזמן להכניס בטלוויזיה של המיינסטרים ערכים שגדלתי עליהם, שרוב העם גדל עליהם ומחובר אליהם, ערכים של זה מסורת יהודית, משפחתיות, חברות, כיבוד אב ואם, ועזרה לזולת.

"ואני מאמין שזוהי הסיבה שאני די מוחרם בתעשייה, ממודר מהברנז'ה, פחות מקבל הצעות עבודה מקולגות. אבל לא אכפת לי. ב"ה יש לי הצעות עבודה גם בבמה וגם בטלוויזיה, אבל בעולם הסגור של התסריטאים והיוצרים אני נחשב עוף מוזר ונטע זר. זה קשה לפעול בזירה כל כך שמאלנית. אבל שוב, אני אומר, אין לי שום בעיה עם זה. אם הייתי רוצה הייתי מקבל חיבוקים מהברנז'ה, אבל אני רוצה לקדש שם שמיים, ואני איש ימין, וחשובים לי הקשר וההזדהות עם האנשים שגדלתי אותם, וזה תכל'ס רוב עם ישראל, שמחזיק את המדינה על הכתפיים. משם יוצאים רוב הלוחמים והקצינים, ומגיע להם כל הכבוד על זה.

"תמיד הייתי בחור פשוט, עמך, מחובר לפשוטי העם, לאנשים מהשכונה. והיום, גם אחרי ההצלחה הגדולה שהגיעה ב"ה, ולמרות ההכרה וההערכה שאני מקבל, הפכתי אפילו ליותר פשוט. מדבר עם כל אחד בגובה העיניים. לעולם לא אוותר על החברים מהשכונה, על העממיות, המשפחתיות, גם אם אגיע לפסגות גבוהות יותר".

(צילום: אלבום פרטי)

ניצוץ של יהדות

"הנוכחות של הזהות היהודית בחיים שלי כאדם פרטי, ובחיים הציבוריים שלנו כאן בישראל בכלל, חשובה לי מאוד. לכן אני מתנגד למי שמנסה להעלים אותה או להתכחש לה. מפריע לי, למשל, שאתה מזפזפ בערוצים הגדולים, וכמעט לא מוצא תוכן יהודי, חוץ מבהידברות וערוץ 20. ויותר מזה - אתה כן רואה הרבה לעג ליהדות. ליאור שליין, ארץ נהדרת, היהודים באים, ועוד, וזה מדכא אותי. אני מודה לה' על כך שנתן לי את הכוח להראות לאנשים בפריים טיים גם בית כנסת, אמונה, תפילין, וכדומה.

"ומעבר לזה, אני חושב שיש כפייה חילונית ושמאלנית בטלוויזיה. יש אנשים שמרשים לעצמם להגיד גם דברים שלא כותבים להם בטלפרומטר. ומאוד כואב לי שמחובשי הכיפות שמופיעים בטלוויזיה כמעט לא שומעים שום דבר על יהדות וקדושה. אני רוצה שגם הם ידברו בחופשיות. למה זה הגיוני שמביאים בטלוויזיה רק אג'נדה חילונית ושמאלנית? כשמדברים על הדתה, אני מצפה מאנשי התקשורת הדתיים שיגידו שאין שום בעיה עם הדתה. שזה מצוין ללמד מסורת יהודית בגני ילדים ובבתי ספר. אני חש שיש לא מעט אנשים צבועים בתקשורת, ויש כאלה שהם פשוט חסרי אומץ".

(צילום: אלבום פרטי)

ניצוץ של התמודדות

"הרבה אנשים לא יודעים, אבל בכלל הייתי מיועד להיות כדורסלן מצטיין. שיחקתי בנוער, בין היתר עם גיא גודס, וב"ה מאוד הצלחתי. אגב, עלי כתבו בעיתונות לפני ששלום התחיל להתפרסם. וכן, עד היום גדיעת הקריירה צובטת לי בלב. נפצעתי, הייתי צריך לעשות ניתוח שחזור רצועות, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי אז את ההוצאה הזו. עם זאת, אני יכול לומר שבזכות זה שנפצעתי ופרשתי מכדורסל, הגעתי לכתיבה. וככה זכיתי להשפעה הגדולה הזו.

"מעבר לפציעה בכדורסל, יש עוד דברים שאני מתמודד איתם. לכל בן אדם יש הרבה משברים בחיים. וגם לי כמובן. סבלתי מעבר מהתקפי חרדה, וכיום אני לוקח כל יום כדור כדי לטפל בזה. ובכלל, עברתי הרבה ייסורים בחיים. ואחד הדברים הטובים שיצאו מזה הוא שאני מתפלל ומתחנן לה' הרבה, ומדבר איתו הרבה. ותמיד מאמין שהכל לטובה. הרבה פעמים ראיתי איך אור גדול מגיע דווקא מתוך חושך גדול".

ניצוץ של שבת

"אחד הדברים הכי הזויים בחיים קרו לי בשבת. זה סיפור שמדגים יפה את ההיסטריה המרוקאית. בשנות ה-60, היתה באגאדיר, עיר ידועה במרוקו, רעידת אדמה חזקה, ובעקבותיה יש להרבה מרוקאים טראומה מרעידות אדמה. כעשרים שנה אחר כך, ביום רגיל לחלוטין בשנת 85', הייתה רעידת אדמה חלשה יחסית בישראל, והרגישו אותה גם אצלנו. אמא שלי לא לקחה סיכונים, ואת השבת שאחרי רעידת האדמה עשינו בחורשת לימור ליד עתלית. אמא שלי פחדה שהבית יקרוס, ואמרה שבחורשה הכי בטוח. הבאנו אוהלים, אמא בישלה אוכל, ובילינו שם את כל השבת, ליד הנמיות וחזירי הבר. לך תבין מרוקאים".

(צילום: אלבום פרטי)

ניצוץ של מצווה

"אני מאוד מחובר לגמילות חסדים. יש לי קבוצת ואצאפ שדרכה אנחנו מנסים לעזור למעוטי יכולת. הרבה שנים ב"ה אני זוכר לסייע לאנשים מבחינה כלכלית, וכשרבו הפניות ולא יכולתי לעמוד לבד בעומס, הקמתי קבוצה של אנשים שרוצים לעזור. אני מלווה משפחות לכל אורך השנה, אבל לפני החגים באופן טבעי הסיוע גובר. מעבר לזה, אני גם מארגן הופעות לטובת התרמות לחולים, ובכלל משתדל לסייע כשאני יכול".

ניצוץ של תפילה

"לא תמיד אני הולך לבית כנסת בשבת, אבל השאיפה שלי היא לעשות את כל המצוות, כמו שצריך, וכמה שיותר. והאמונה שלי בבורא עולם היא מטורפת. אבא שלי ע"ה התווה את הדרך שלנו בעניין הזה, וזה חדר לי לדם. אבא היה שליח ציבור הרבה שנים, ויש לנו מסורת קבועה להגיע בשמחת תורה לבית הכנסת המקורי של ההורים שלי בטירה, עם שפע של עוגות ועוגיות, כמו שההורים שלי עשו. כשאנחנו מגיעים, אנחנו נותנים תרומה שמחזיקה את בית הכנסת כל השנה.

"ואני פשוט מאושר שגם הילדים שלי מאמינים מכל הלב, והולכים בדרך טובה. ואני מקווה שגם הילדים שלהם ילכו בדרך הזו. כי אחרת, מה כבר נשאר לנו להעביר מדור לדור אם לא את האמונה והמסורת. ומעבר לזה שאני מנסה להעביר את הערכים האלה לילדים שלי, אני מנסה להעביר אותם לעוד מאות אלפי ילדים בישראל, ובכלל – לכולם. אני מקווה שאני גם מצליח".