נדיבי לב לא שואלים לאן הלך הכסף

בפרשתנו, העוסקת בסיום מלאכת המשכן, מוסר משה רבנו בפני כל ישראל דין וחשבון מפורט על כל התרומות שנאספו למלאכת המשכן ועל מה שנעשה אתם. לשם מה היה צורך בכל הפירוט הזה? וכי מישהו העלה בדעתו חשד כלפי משה רבנו ע"ה שכביכול "עשה לביתו"?

רבנו חיים בן עטר זצ"ל, בספרו "אור החיים", לומד מהפסוק כי לא היו אלה בני ישראל שדרשו לפקוד ולמנות את פרטי מלאכת המשכן, אלא ''אשר פוקד על פי משה" - משה רבנו הוא שיזם מדעתו לפקוד ולבדוק כל מה שנעשה במלאכת המשכן, וזאת כדי לרחוץ בניקיון כפיו, לבל יימצא חלילה אפילו איש אחד בישראל שיהרהר בחשד שמא השתמש בכספי נדבות המשכן שלא כראוי.

אגב, מסופר במדרש תנחומא על הפסוק "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים" (שמות ל"ח, כ"ז): "אמר משה, יודע אני שישראל רוגנים הם. הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן. התחיל לעשות חשבון עמהם... עם שהוא עושה חשבון והולך על כל דבר ודבר שעשויין כסדר בתוך המשכן, שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל שעשה מהן ווין לעמודין ולא היו נראין. התחיל עומד, תמה ואומר: עכשיו ימצאו ידיהם של ישראל עלי לומר שאני נטלתי אותם. והוא חוזר לבוא על כל מלאכה ומלאכה. מיד האיר הקב"ה את עיניו, ותלה עיניו וראה שהיו עשוין ווין לעמודים. התחיל להשיב להם בקול רם: "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים". באותה שעה נתפייסו ישראל. מי גרם לו? על ידי שישב ועשה חשבון".

רמז מרן ראש הישיבה הגר"מ מאזוז שליט"א, שלכן מופיע טעם גריש על המלים "ואת האלף", שהוא בקול גבוה והכרזה, כאומר: אה! נזכרתי...

* * *

מעניין לעניין באותו עניין, רבנו אברהם אבן עזרא מביא קושיא: מדוע רק בכסף ניתן פירוט מדוקדק, ואילו בזהב סוכמו הדברים באופן כללי?

על קושייתו זו משיב הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל בשנינות: את הכסף תרמו כל ישראל שווה בשווה – מחצית השקל. נתינה זו היתה חובה על כולם. אם כן, היו כאלה שלא נתנו בלב שלם, ואחרי שכבר נתנו כי היו מוכרחים, באו לבדוק מה עשו בכספם, ומשה נאלץ לפרט להם הכל.

בזהב, לעומת זאת, לא היתה חובה לתרום, וכל נדיב לב הביא כרצונו. נדיבי לב - לא שואלים לאן הלך הכסף, וממילא לא היה טעם וצורך לפרט מה נעשה בו.

* * *

את חובת הדיווח והשקיפות למדו בתלמוד ירושלמי (שקלים פרק ג', הלכה ב') ממה שֶׁמְּצַוָּה אותנו התורה "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר ל"ב, כ"ב). דהיינו לא די לו לאדם להיות צח ונקי מול ה', ולדעת בינו לבין עצמו כי הוא פעל ביושר ובצדק, אלא ישנה חובה הלכתית להיות נקי גם ״מישראל״, לצאת ידי חובת הבריות על ידי שיתנהג באופן שלא יעלה עליו כל חשד, בין במצוות שבין אדם למקום ובין במצוות שבין אדם לחברו.

לכן יש כמה איסורים שכל תכליתם היא על מנת שלא לגרום לבני אדם לחשוד בנו בעבירה. למשל, אסור לתלות בשבת בגדים לייבוש, אף על פי שכובסו לפני השבת, משום מראית העין, שלא יחשוד הרואה שהתולה כיבס בשבת.

ואם כך לגבי הפרט, קל וחומר שאדם העוסק בצרכי ציבור מחויב להסיר מעל עצמו כל חשד, ולפרט את חשבון ההכנסות וההוצאות גם כשמדובר בפרויקט שכולם מוכנים לתרום לו הרבה מעבר לנדרש, ואפילו הוא משה רבנו, שכל העם סומך עליו בעיניים עצומות.

למעשה, אין זו המלצה גרידא, אלא  הלכה פסוקה שהביא הב"ח (יורה דעה סימן רנ"ז): "אע"פ שגבאי הצדקה הכשרים אין מדקדקין אחריהם, אפילו הכי טוב שיתנו חשבון, כמו שמצינו במשה רבנו שנתן חשבון מנדבות המשכן".

* * *

הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל (ראש ישיבת "פורת יוסף") הקפיד כל חייו שלא לנסוע במוניות, כדי שלא יחשדו שעושה זאת מכספי התרומות לישיבה. פעם פנו אליו בבקשה לנאום בכנס שנערך למען ישיבת "אהל משה" בבני ברק. הוא נענה לבקשה, ובהגיע העת נשלחה אליו מונית להסיעו לכנס בבני ברק. מנהלי הישיבה הבינו שמחובתם לעשות זאת, וראו זאת כדבר המובן מאליו.

אולם, כשבא הנהג לקרוא לו, נזדעק והתרעם: "למה עשו ככה? איזה בזבוז! וכי לא יכולתי לנסוע באוטובוס ציבורי?". דקות ארוכות עמלו הסובבים לשכנע את הרב כי מדובר לאחר מעשה, והמונית כבר הושכרה עבורו, אך הרב לא היה מוכן לעלות לרכב. רק לאחר שהובטח לו כי בשובו מהכנס לא יעכבהו איש מלנסוע הביתה בכל דרך שיחפוץ, התרצה סוף סוף...

ולא באותו מקרה בלבד, אלא באופן עקרוני, הרב התנגד לכך שיעמידו רכב לרשותו. והיה מזכיר בבת צחוק, כי מלך המשיח עתיד לבוא על חמור, "וכי אנחנו זקוקים ליותר ממנו?!", היה מפטיר.