איה קרמרמן אוהבת במיוחד לברך את ברכת "שעשני כרצונו"

לא קיימת ברכה שאני אוהבת לברך יותר מברכת "שעשני כרצונו". אין. באותה הנשימה כמובן שצריכה להתחבר אליה ברכת "הנותן ליעף כוח", שגם אותה אני אומרת ממש בכוונה אחרי 15 שנים של הנקות ליליות. אבל ללא ספק ל"שעשני כרצונו" שמורה הבכורה בליבי. מרגשת אותי המשמעות המקסימה שבעצם אני רצון השם בהתגלמותו. זאת אומרת לא אני ספציפית, הזן שלי. האמת, צודק. אין כמו נשים.

ככל שאני מתבגרת אני מבינה את הצורך בהדרה. הדרת גברים. לנשים יש את הלב הכי פועם, את המחשבות הכי עגולות, את הרגשי הכי צובט. לכן לא ברורה לי בעליל דרך החשיבה של נשים מסוימות שחושבות שאנחנו אמורות להתחרות בגברים, או לנסות להיות איתם באיזה תיקו או שוויון. שאלו את הרב שך למה מברכים "שלא עשני גוי" במקום "שעשני יהודי"? ענה הרב ואמר: הקדוש ברוך הוא עושה שלא תהיה גוי, אתה עושה שתהיה יהודי. אותו דבר גם כאן. לגברים יש תיקון לעשות, אבל אנחנו הנשים כל כך חביבות אצלו, שמראש הוא עשנו כרצונו.

אז פרט לדברים הברורים שאנחנו הכי טובות בהם, כמו ללדת או לעמוד מול ארון מפוצץ ולהגיד "אין לי מה ללבוש", חשבתי על עוד דברים שאנחנו ממש טובות בהם.

אנחנו ממש טובות בלהראות שהכול בסדר. לבעלים, לאימהות, לחברות. כשאנחנו דוחפות לתוך מגירה את כל הבלגן לפני שהאורחים מגיעים. אמרתי השבוע למישהי שהיא אמיצה. היא לבשה שמלת קיץ צהובה באמצע המבול. "מה שבחוץ מקרין לי על הבפנים", היא ענתה. כמה המשפט הזה מקסים ומדויק לנו הנשים. לפעמים אנחנו מנסות להקרין מהבחוץ פנימה או מהבפנים החוצה. וכשהמצב ביש לחלוטין, אנחנו סוגרות את הסינמטק. אין הקרנות בכלל. תמונה סטטית של "הכול בסדר". כשזה מגיע, כל גבר בעל ראש פעיל על כתפיו צריך להבין שזה אומר שממש לא הכול בסדר. גם אם נגיד בלי הפסקה "הכול בסדר", זה לא.

אנחנו נעלבות הכי טוב. מעולות בזה. והנה אירוע שאני לא אשכח בחיים. אחרי שלושה בנים נולדה לנו בת, וה' בירך אותנו בכול. כשהיא הייתה בת שמונה חודשים, היא רצתה שאבא שלה ירים אותה. רחמנא ליצלן, הוא לא רצה. איך היא נעלבה. התחילה לבכות, ליילל, שלפה בטבעיות את כל ארסנל ההיעלבויות הנשי. ואז, להוסיף חטא על פשע, גם על ההצגה הכי טובה בעיר הוא לא הסתכל. וואי וואי מה הלך בבית. איזה עלבון. מהעומקא דליבא שלה היא בכתה, והוא אפילו לא היה קרוב לקלוט. הייתי צריכה לקרוא לו ולתרגם בגוף הסרט, את הסרט שלה. רצה בת, קיבל בת. הסברתי לו שאנחנו הנשים בנויות אחרת מהם. אנחנו רגישות יותר, מביעות יותר, עם יד קלה על הדק הדמעות. אי לכך ובהתאם לזאת הוא צריך לשנות פאזה, להתייחס לנסיכה כמו שמתייחסים לנסיכות. ושלא תטעה, הוספתי, אני זה בול היא, בקצת יותר גדול. גם אני נעלבת מאותם דברים ומרגישה את אותם רגשות, רק למדתי למסגר את זה באופן יותר פרופורציונלי ומתאים לגיל.

די להזנחה העצמית

אנחנו מחשבנות חשבונות הכי טוב. נראה לי שכאן יש לתת צל"ש מיוחד לפולניות, אבל לא בטוח. כן כן, אנחנו מחשבנות. משתדלות להכחיש, אבל לכל אישה יש פנקס קטן שבו היא רושמת מי נתן מה, מי לקח מה. כמו במכולת של פעם. החכמות שבינינו יעיפו את פנקס החשבונות מול הבעל, כי אם הוא מפסיד משמע שאת מפסידה. אם את חייבת לפנקֵס את בעלך, תעשי פנקס כף זכות.

למרות כל זאת, אנחנו ממש טובות בלהתרצות. באמת שלא צריך הרבה כדי לפייס אותנו. אנחנו לא זקוקות למחוות גדולות (אמרה אף אישה אף פעם). אנחנו צריכות לראות שהושקעו זמן, מחשבה ותשומת לב בפיוס.

אנחנו ממש טובות בלראות דקויות, בכל מצב. בפנים של ילד שחזר מבית הספר, בעיניים של ילדה מאוכזבת, בבעל שלא אומר כלום אבל הפנים שלו חרושות דאגה. אנחנו יודעות מתי חברה צריכה עזרה בקריאת סמס אגבי.

לפני שבוע קמתי בחמש וחצי בבוקר, כולי נוטפת זיעה כאילו אוגוסט, עם ידיים רועדות. ברגע הראשון חשבתי שאני מבשלת שפעת, ואז קלטתי. ביום שלפני כן אכלתי רק סלט. זהו. עשיתי מיליון דברים. הסעתי, בישלתי, ניקיתי, קיפלתי, כתבתי טור, כתבתי עשרות הקדשות על ספרים. שוב ניקיתי, הגשתי, שטפתי כלים. עזרתי בשיעורי הבית, עזרתי במבצע ילקוטים (שזו הגדרה מכובסת ל"אמא תכין לך את הילקוט בשבוע הקרוב"). לכולם דאגתי, חוץ מלעצמי. ואז הבנתי עוד משהו עלינו הנשים. הדבר שאנחנו הכי הכי טובות בו זה להזניח את עצמנו. כל אישה שקוראת ומזדהה עכשיו, שתרים יד. אה, אין לך כוח להרים יד? זה כי את נותנת לכולם ומזניחה את עצמך.

אנחנו טובות מאד בלשים את עצמנו במקום האחרון. בחיים לא נעשה בדיקת דם שגרתית, אלא אם אנחנו בהיריון. יום אחד נעשה ספורט. בחודש הבא נלך למסאז'. בשנה הבאה נלמד משהו שאנחנו חולמות עליו כבר שבע שנים, והפינוק האחרון שהרשינו לעצמנו היה בורקס מהמאפייה של הסופר. ולא, זה לא נחשב פינוק. אז לכבוד יום האישה (וטוב שהשאירו אותו אחרי שגזלו מאיתנו את יום האם) זה הזמן לעשות משהו בשביל עצמנו. בלי להרגיש לא בסדר או אגואיסטיות, בלי להתנצל, בלי להתפנקס ולהתחשבן עם עצמנו. יום אחד נעשה כרצוננו.

בייגלס כוסמין

המצרכים הדרושים:

חצי קילו קמח כוסמין 80% / חצי קילו קמח כוסמין לבן / 3 כפיות שמרים יבשים / 4 כפיות סוכר / 1 כוס מים חמימים / 2 כפיות מלח / 2 כוסות מים (ייתכן שתצטרכו עוד שמינית כוס) / תוספות אופציונליות: מלח גס, שומשום, פרג

אופן ההכנה:

מניחים בקערה את השמרים, הסוכר וכוס המים החמימים, מחכים כ-10 דקות עד שהשמרים יתעוררו ויתססו. אם הם לא תוססים – תזרקו אותם, הם זקנים מדי / מוסיפים את הקמח, 2 כוסות המים והמלח ולשים היטב כ-10 דקות. אני משתמשת במיקסר עם וו לישה. ממליצה לכל מתכוני הבצק! / ייתכן שתצטרכו להוסיף עוד מעט מים. הבצק צריך להיות קשיח מעט / מכסים ומתפיחים עד הכפלת הנפח, מחלקים ל-16 חלקים שווים ויוצרים עיגול מכל חלק. מניחים כל עיגול על השיש, וכשהיד בצורת האות כ"ף, והיא חובקת את כדור הבצק, מסובבים את הבצק בתנועות עיגוליות תוך כדי לחיצת הבצק על השיש. תנועות סיבוביות יחד עם לחץ אמורות ליצור עיגול מושלם / מכניסים אצבע לאמצע הבצק ויוצרים בו חור בגודל של כשליש מגודלו / נותנים לכדורים כ-10 דקות נוספות של התפחה / מחממים תנור ל-220 מעלות בתוכנית טורבו / מרתיחים על הכיריים מים בסיר ומנמיכים את האש. מכניסים בעדינות את הבייגל לסיר המים, נותנים לו להתבשל כדקה וחצי מכל צד (הופכים אותו באמצע) ומעבירים בזהירות לתבנית עם נייר אפייה. מי שרוצה תוספת, זה הזמן לפזר מלמעלה / אופים כ-20 דקות, עד הזהבה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע"