הילד ה"תסמותק" שלנו: לספר לילדים או לא?

נולד לנו ילד "תסמותק", מתוק, חמוד ומיוחד מאד. יש לנו 4 ילדים נוספים ובריאים ב"ה, כשהגדולה בת 9. בעלי טוען שאנחנו צריכים לספר לילדים על השונות של התינוק, בעוד אני מעדיפה לתת להם את התחושה כי מדובר בתינוק רגיל.

ראשית, מזל טוב חם. ילד בעל צרכים מיוחדים מעיד על בית מיוחד שנבחר לכך.

אני מאמינה שקיימת דרך אמצע. לא תוכלו להסתיר את השונות לאורך זמן, בפרט שהיא גם חיצונית. יתכן מאד שאם הם לא ישמעו זאת מכם ההורים – הם ייוודעו מהשכנים והחברים, בצורה שאולי תתאים להם פחות.

אולי אפשר לדבר רק עם הגדולים, אולי אפשר להתחיל להכין את הקרקע בדיבור על נושא ילדים מיוחדים – עדיין ללא שיוך אליכם.

אפשר לספר רק על המיוחדות של התינוק, מבלי לרדת לפרטים ולנקודות בולטות אלא רק לספר שהתינוק שקיבלנו מתנה מהשם הוא ילד מיוחד, וכשיגדל לא יהיה כמו כולם, בצורה שלא תיתן עודף מידע, אבל עדיין תעניק ביטחון וידע.

אני מציעה לשלב את השיחה בתחושה של ערך ומתנה, בהרגשה שמדובר בילד שלא כל משפחה זוכה לו, אלא רק המיוחדים. כך ילדיכם יפנימו את המידע בגישה בריאה. חשוב לציין כי זוהי שיחה התחלתית. בהמשך יצוצו שאלות נוספות ותהיות לגבי השונות וההשלכות, ותשובות כנות עדיפות על עמימות והסתרה.

(אסתי בראון, עו"ס קלינית. מתמחה בטיפול בגישה הנרטיבית בנוער ובמבוגרים, וב-IPT)

* * *

אני אימא לשלושה ילדים בגילאי בית ספר. הבית שלנו, לצערנו, מבולגן באופן קבוע. ערימות של כביסות, בגדים פזורים וכו'. אני לא מצליחה להשתלט ולראות סדר, למרות עזרת בעלי. אני חושבת שאני תקועה במשהו פסיכולוגי, ולא יוצאת מהבלגן. נראה לי שזה בגלל שבילדותי גדלתי גם אני בבית לא מסודר. אין לי אפשרות כלכלית לעוזרת. מה אוכל לעשות?

מודעות לבעיה היא כבר חצי מהדרך. סדר וארגון נכון בבית הוא דבר הכרחי לסדר בראש, לרוגע וגם לשלום בית...

עליך לעצור ולהחליט שאת - האם, האישה ועקרת (=עיקר) הבית - מובילה שינוי לטובת כולם. אין עניין של מקובעות. אם תרצי בכל הלב במהפך ותהיי עקבית, זה יקרה, ויהפוך במשך הזמן גם להרגל. גם אם בילדותך גדלת בבית כזה, זו לא עילה להמשיך ולהסתתר מאחורי הסינר של אימא... כרגע את נושאת באחריות על הבית שלך! האנדרלמוסיה הגדולה, בד"כ, לא נוצרת ביום אחד. לכן הקפידי מאד שלא לצבור כביסות. כל יום והכביסות שלו. כל יום והכלים שלו. שולחן ושיש מפונים הם הראי של הבית, והכול מקבל צורה אחרת.

כמו כן, גייסי את ילדיך למטרה תוך דוגמא אישית. חלקי תפקיד קבוע לכל ילד. ניתן לארגן טבלה לפי ימים, כאשר כל ילד שביצע את המטלה שלו צובר נקודות ומתוגמל בפרס / ממתק קטן. כך הרווחת גם עזרה, וגם הקניית הרגלי סדר ושותפות בבית.

(קרן אהרון, מאבחנת דידקטית, מרצה בחינוך מיוחד ובפסיכולוגיה התפתחותית)

* * *

בני בן העשר יושב בכיתה ליד ילד יתום, שלא מפסיק להציק לו. בני מסרב ללכת לבית הספר, ומרגיש מתוסכל מאד. הוא מרחם על הילד, אך אינו יכול להמשיך לשבת לידו, ומפחד לספר למורה, כי אולי זה לשון הרע. מה עושים?

ראשית ברצוני לפרט מה לא לעשות: לא להקטין את המקרה. לדוגמא: "אפשר לחשוב", "זה לא נורא". גם לא להעלות מיד אסוציאציה דומה שאני חוויתי, "גם לידי ישבה ילדה שהיה לה ריח לא נעים, והתאפקתי...". גם תגובות כמו "מסכן שלי, איך אתה סובל", או "תשמח שזה לא אתה", או "החיים הם כמו רכבת, היום הוא לידך, מחר יהיה משהו אחר טוב יותר" – אינן תורמות לילד מאום.

כל אלה גישות מוכרות, שלמעשה מותירות את הילד בודד. הוא פוחד לספר, כי אולי זה לשון הרע. הוא מרחם על הילד עקב מצבו, אך סובל קשות מהצקותיו.

טוב תעשי אם תתחברי לילד. לדוגמא: "אני רואה שקשה לך. הלכת עם סוד בלב, פחדת לספר, אין לך יותר כח לסבול וזה באמת קשה. אתה לא רוצה לפגוע בחבר, ואתה לא יודע מה כן אפשר לעשות. אני שמחה שסוף סוף סיפרת". פה כדאי להסביר למה זה לא לשון הרע, להרגיע את הילד ולומר לו שאת תדברי עם המורה, וביחד תחפשו פתרון.

הדרך להגיע לפתיחות עם ילדינו היא לנסות להיכנס למקום שלהם, ולהבין מה הם עוברים וחשים.

(ציונה תמים, יועצת הורות ומשפחה, "שבילים בשבילך")