"אמא, הוא לא חגג לי יום הולדת". האם כדאי לערב הורים בבעיות בין בני הזוג?

רחל חגגה יום הולדת. היא ציפתה שבעלה יחגוג לה את היום המשמח הזה, וכשזה לא קרה - היא היתה "קצת" פגועה, אף שבעלה הסביר את סיבותיו, מדוע נמנע ממנו לחגוג לה.

למחרת היום, כשאמא של רחל התקשרה לאחל לה מזל טוב, היא שאלה גם, "נו, איך בעלך חגג לך את יום ההולדת?". רחל הגיבה: "הוא לא חגג לי כלום". אמה המשיכה לשאול, "מה כלום?!", ורחל אמרה – "כן, הוא איחל לי מזל טוב, אבל לא יותר מזה". האם, כמובן, רצתה לנחם את בתה, ואמרה לה: "אוי, כמה שזה לא נעים, כמה שזה מעליב. תבואו אלינו, נעשה לך משהו...". כך נגמרה לה השיחה ה"תמימה", עם ה"ניחום" של האם לבתה.

מהו ההבדל בין דאגה פשוטה לבין התערבות של הורים?

מותר להורים לדאוג לילדיהם, לשאול מה שלומם וכו'. לא כל שאלה בסגנון "מה חדש" או "מה אתכם" אמורה להתפרש כאילו ההורים "נכנסים" לחיים שלבני הזוג. הורים דואגים לילדים שלהם, שיהיה להם הכי טוב. כמובן, לכל שאלה יש נימה משלה, לכן הזוג יכול לזהות התערבות מיותרת בנימת השאלה, או בחזרתה של השאלה על אף שהתשובה כבר ניתנה. לדוגמא, ההורים שאלו "מה נשמע?", ונענו ש"ברוך ה', הכל בסדר", ובכל זאת הם ממשיכים ושואלים: "יופי, אבל מה קורה עם ה...". במקרה כזה, נוכל להבין שיש כאן כבר התערבות.

האם יש בכלל בעיה לערב הורים במערכת הנישואין?

כאמור, אין איסור לספר להורים מה שלומך. אבל להכניס אותם לתוך החיים (אי הבנה שהיתה ביניכם, כישלון, "חיסרון" של בן/ת הזוג וכדומה) - זו בעיה, כי הורים לעולם אינם אובייקטיבים. הם נגועים בתוך הסיפור, מהסיבה הפשוטה שאם הם יאמרו שהבן/ת שלהם אשמים - הם כביכול מאשימים את עצמם, כי הילד הוא תולדה של הוריו. נמצא שלעולם אין כאן ראיה נקיה.

מה גם שזוג שמתחתן יוצר מפגש בין עולמו של האיש לעולמה של האישה, כשכל אחד גדל בסביבה שונה. הם צריכים לאחד את שני העולמות לעולם אחד משלהם, שזו בעצם תכלית הנישואין להיות אדם שלם.

יש כמה נקודות שעלינו ללמוד ממעשה זה:

• זה טוב ויפה שיש קשר בין הבן/ת להורים, אבל עלינו לדעת יסוד חשוב ואמיתי, הורים תמיד יהיו לצד הילדים שלהם, ולכן הם ירצו לעזור ו"לנחם". התוצאה היא מתן פתרונות, מה שגורם (אפילו בלי משים לב, וכמובן לא מתוך כוונה רעה ח"ו) לשומע אי הערכת לבן/ת הזוג. כאשר אנו שומעים "ניחום" והצדקה של תחושתנו לגבי מה שקורה לנו, אוטומטית ההשלכה של זה היא: ההרגשה שלי נכונה, כלומר הצד השני אשם!

תוצאה זו לא היתה קורית אצל צד שלישי (אובייקטיבי), או במקרה שהאמא היתה מגיבה בצורה שונה, כמו: "אני מבינה אותך שזה לא נעים, אבל הוא כנראה היה עסוק, וודאי שלא עשה בכוונה. תביני אותו, לא כדאי לעשות מזה ענין. יש לך בעל מיוחד" (תגובה שאיננה מצויה כל כך). חשוב לציין שגם על ההורים להיות חכמים, ולא "לדאוג" לילדים בפרטיות.

• לא כדאי לערב הורים מה קורה איתנו בחיים שלנו. נכון שההורים דואגים ושואלים, לכן עלינו לתת תשובה שתניח את דעתם, כמו: "ב"ה היה בסדר, היה נפלא...", העיקר להניח את דעת ההורים שבאמת דואגים, ולא שואלים ח"ו מתוך רצון להתערב ולחבל לנו בשלום הבית (ודאי שאין לקחת את ההורים כחברים לשיחה של "פירוק" הלב על הזולת).

אם כן רוצים לספר להורים ולשתף אותם בחיים שלנו, אפשר לספר את הדברים הטובים שבן/ת הזוג עושה, במטרה חכמה - להרבות אהבה וחיבה בין ההורים לבין בן/ת הזוג. כי האמת היא שבן/ת הזוג שונה מאורח חייהם של ההורים, לדוגמא בקימה בבוקר / סגנון הלבוש / סידור הבית וכדומה.

• כאשר לא חוגגים לבן/ת הזוג את היום המשמח שלו (יום הולדת / יום נישואין וכדומה), אין ספק שזה מעליב, פוגע ונותן תחושה והרגשה ש"שכחו ממני", או "לא אכפת לו/ה ממני". לכן עלינו להיות רגישים, ולזכור את הימים המיוחדים האלו (אפשר לסמן בלוח השנה של הבית). כמו"כ, החגיגה המשותפת משמחת לא רק בתחילת החיים, אלא אפילו אחרי שנשואים הרבה שנים.
• לפני שנדון את בן/ת הזוג לכף חובה, למה הוא לא חגג לנו, יהיה עלינו לשבת איתו לדו שיח, ולברר בדרכי נועם ובצורה מכובדת מדוע הוא לא חגג. כאן יהיה המקום להעלות את הפגיעה של בן הזוג, ולפתור את הבעיה ביניהם. הניסיון מוכיח שכאשר יושבים לדיבור במטרה להבין זה את זה, ולא ח"ו להראות לשני כמה שהוא "אפס" ולא אחראי, אלא רק לדון בבעיה – הדברים מגיעים להבנה, והשלום הולך וגדל.

אודי גלעוט הוא מדריך חתנים ויועץ נישואין. לתגובות ושאלות: udig965@gmail.com