מְקוֹם אָהֳלֵךְ, פרק ו’: לא לריב

לפרק הראשון, "אנדלוסית בקומה העשרים", לחצו כאן.

לפרק השני, "רוכבות בשתיים", לחצו כאן.

לפרק השלישי, תייקנית מדופלמת בשינוי אדרת​, לחצו כאן.

לפרק הרביעי, "בין חלה לבהלה, הגיעה שעת פדיונך", לחצו כאן.

לפרק החמישי, "ללא מילים", לחצו כאן.

"אִישׁ חֵמָה יְגָרֶה מָדוֹן וְאֶרֶך אַפַּיִם יַשְׁקִיט רִיב" (משלי, ט"ו, י"ח).

כדרכן של שמועות, אף הידיעה בדבר פציעתה של אחת הדמויות המוערכת במערכת המשפט הישראלית נפוצה בגרסאות רבות כל כך, עד שהקשר בינן ובין המציאות הפך למקרי בהחלט.

 אז נכון, לאחר שני הניתוחים שעברה לקיבוע השברים במרפק ידה הימנית ובברך, ספק אם יעלה בידה לפצוח בריקודי עם בתקופת השיקום שצפויה לה בחודשים הקרובים; אך אחרי הכל, מצבה עדיין לא מצדיק את התווית שהתנוססה בכותרות החדשות בדבר "עורכת הדין המצליחה שסיימה את הקריירה על כיסא גלגלים".

סכין ישר בלב, ולא סנטימטר אחד ליד. כמה רשעות נצרכת כדי לקבור אדם כך בעודו בחיים? כמה אכזריות נדרשת כדי להשמיד ברגע את תוצאות עמלה של בת אנוש במשך עשרות שנותיה עלי האדמה? - כל עוד זה תלוי בה, הקריירה המפוארת בת טיפוחה ממש לא קרובה להסתיים, ובטח שלא על המושב המתגלגל שניצב לצד רהיט המתכת עליו שכבה ואשר משום מה זכה לכינוי "מיטה". ודי היה לה להיזכר במיטה שממתינה לה בדירתה כדי לשלוח את ידה לפעמון המצוקה ולהזעיק את האחות התורנית לשיחת בירור קצרה. היא לא מתכוונת להזניח כך את חייה, ובהחלט הגיעה השעה לתאם ציפיות עם הצוות הרפואי אודות מועד שחרורה המתוכנן. 

 "אני יכולה לחזור הביתה עכשיו?", יורה מיכל בכוחותיה הדלים אל עבר האחות הצעירה בעלת החצאית הלבנה והמטפחת הפרחונית, מיד לאחר שזו נכנסת לחדרה ומנטרלת את מנורת חיווי הלחצן שליד מיטתה.

 "לאן את ממהרת כל כך? את אחרי פגיעת ראש עם שני ניתוחים אורתופדיים. עזיבת בית חולים בניגוד להמלצת הצוות הרפואי אף פעם לא מומלצת – ובטח שלא במצבך. מניסיון", אמרה האחות, תוך שהיא משגרת קריצה שובבה לסרבנית האשפוז שמולה.

היא צודקת, ולמיכל קשה להודות בכך. מצבה מורכב כעת, ועם כל הכבוד לנוחות הדיור ולאפשרויות הטכנולוגיות המותקנות בדירתה, היא עדיין אינה מסוגלת לדאוג לעצמה. לא כשהיא מוגדרת כ"חולה סיעודית" הנזקקת לעזרה תפקודית על פי רוב מבחני התלות הקיימים. "אני מבינה", אמרה לאחות כנכנעת בקרב אבוד מראש.

"תראי, אני מאמינה שאחרי שתשלימי את סדרת הבדיקות שצפויות לך בהמשך השבוע, תיבדקי שוב על ידי האורתופד והנוירולוג ותקבלי הדרכה שיקומית מהפיזיותרפיסט - נוכל לשקול את שחרורך. בינתיים, תאפשרי לעצמך לנוח מהשגרה הלוחצת. הרפי מהדחף לטרוף את העולם והרשי לגופך להחלים", אמרה האחות בקול אמהי שלא תאם את יחסי הגילאים בין השתיים, ובכל זאת העניק למיכל תחושת ביטחון שלא חוותה מזה זמן רב.

שקט מטריד חזר לשרור בחדרה הקודר לאחר שנפלטה האחות מהפתח. למרות גווני הצהוב העדינים שעיטרו את החדר, מיכל רחוקה היתה מלחוש באווירת החמימות הביתית ששידרו הכתלים סביבה. על אף היותה מטושטשת בהשפעת משככי הכאבים, מחשבתה הייתה נתונה כולה למשימות שממתינות לטיפולה – כמו גם לתוצאות הדיון ממנו נעדרה בבוקר פציעתה. היא מפנימה כעת, לראשונה מזה זמן רב, ששליטתה הרמה בגורלה ובאורחות חייה אינה בידיה עוד. לפחות לא בתקופה הקרובה.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

הרגשתה מהתלת בה, עד שנדמה לה כי עם טיפת מאמץ היא תצליח להתגבר על מוגבלותה. היא מנסה להתרומם למצב ישיבה, ומיד מתחרטת על התנועות המיותרות שהזכירו לה בדיוק אילו מבין 206 עצמות גופה יצאו במכלל שימוש. לעת עתה לפחות. ואם להתיישב קשה לה כל כך, כיצד תבצע לבדה את מיומנויות התפקוד האחרות והמורכבות יותר, כמו רחצה או אפילו קשירת שרוכים?

 היא מתאמצת לסלק את הגעגוע למיטתה הנוחה, לפרטיות המבורכת וליתר תנאי המחייה המשופרים אליהם הורגלה בביתה, שכן הפער העצום בין אלה ובין תנאי המגורים בחדר האשפוז גדול לפחות כמו המרחק בין ארצות הברית שבמערב למדינת מלוכסני העיניים בעלי גוון העור הצהבהב שבמזרח הרחוק.

וכך, לאחר שחלף מעט גל השעמום שפקד אותה, נדדה לה מחשבתה אי שם לעבר. ילדה בת עשר, מופנמת אך מרדנית, בעלת שתי צמות בהירות הקלועות בצדי ראשה, ויד ימין מגובסת. "אמרתי לך שאסור לך לרכב ללא השגחה באופניים המקוללים האלה! הייתי פתיה כשקניתי לך אותם. פשוט פתיה", מהדהדות צעקותיה של אמה בראשה המסוחרר. "כמה פעמים הזהרתי אותך? מתי תתחילי להיות ממושמעת? נראה לך שאת חכמה יותר מהמבוגרים סביבך? את טועה, גברת. את השכל שלך תשמרי ללימודים. רק ללימודים. הבנת?!".

 והיא אכן הבינה. היד ששברה בפעם היחידה בכל שנות ילדותה החלימה לחלוטין, ולא הפריעה לה עוד בדרכה לפסגה. היא טיפסה במהירות באמצעות שתי ידיה האיתנות במעלות סולם ההצלחה, וזה האיר לה את פניה בכל תחום אפשרי – לפחות לפי מערכת הערכים ההישגית שירשה מאמה. את התיכון סיימה בהצטיינות יתרה, כמו גם את לימודי התואר הראשון והשני במשפטים. את בחינות ההסמכה לעריכת דין עברה בציון 98 - הציון הגבוה מבין כל הנבחנים במועד אליו ניגשה. היא כל כך ציפתה שאמה תהיה גאה בה סוף סוף, אבל התאכזבה פעם אחר פעם, כשזו נותרה אדישה להצלחותיה הכבירות. היא קיוותה וייחלה כל כך למילת עידוד קטנה; לרמז כלשהו לשביעות רצון; לגילויי חיבה דקים; לתחושה הנעימה שמקנה גאוות אם לנוכח בתה המוצלחת...

הכאב החד בראשה החזיר אותה להווה. מצטיינת או לא - אין בנתון זה כדי לסייע לה כעת, בעודה כבולה למיטת המתכת בעלת המזרון הנוקשה. תקרת החדר והמנורה המותקנת במרכזו החלו להסתחרר סביבה; בלבול אחז בה, וצמרמורת פשטה בגופה. "רק לא זיהום. בבקשה...", מלמלה לעצמה, ובשארית כוחותיה הפעילה את לחצן המצוקה, בידיעה שבפעם זו היא אינה מזעיקה את האחות לשווא. 

* * *

"לא האמנתי כששמעתי", אומרת מורן בנימת רחמנות מופגנת, וממהרת לשחרר את האנחה הכלואה ששמרה בדיוק לרגע שבו יימצא האדם המתאים עמו תוכל לחלוק את הגיגיה ביחס לאסון שפקד את מעסיקתה. 

"כן, זה נורא", השיבה לה בת שיחתה בניגון אפוף בצער, והניחה את כוס הקפה בה אחזה כאות הזדהות. "דיברת איתה מאז?", שאלה תוך נגיסה במאפה שרכשה בבית הקפה בדרכה למשרד, שוכחת שרק אתמול הכריזה על דיאטה נטולת מתוקים ומלוחים למיניהם. 

"לא דיברתי איתה אישית. קיבלתי את ההודעה הבוקר ממישהו בשם יואב. הוא אמר לי שקיבל מידיה את כרטיס הביקור של המשרד אחרי שהעניק לה עזרה ראשונה. אחר כך התקשרה גם אמא שלה למשרד וסיפרה לי שהיא נפצעה בדרכה לדיון. שמעתי שהיא חטפה מכת ראש הגונה וגם שברה יד ורגל", אמרה מורן כממתיקת סוד. 

"מפחיד. זה יכול היה לקרות לי אם הייתי הולכת לדיון במקומה. אך הגורל רצה אחרת". ואף על פי שתוכן דבריה העיד על דאגה כנה לממונה עליה, הרי שמנגינת קולה שידרה את ההיפך המוחלט. 

"בוקר טוב", הכריזה לאה אל מול פניהן המופתעות של עמיתותיה. "קרה משהו? למה אתן בוהות בי ככה?", שאלה בחשדנות.

"את לא שומעת חדשות? עורכת הדין מיכל שטרן נפצעה הבוקר בתאונת דרכים", בישרה לה רות בנימה עוקצנית מהולה בבוז. 

"וואו. השם ישלח לה רפואה שלמה. עכשיו אני מבינה למה היא לא הגיבה להודעה שלי. כתבתי לה שאאחר היום. ידוע לכן מה קורה איתה?", התעניינה בדאגה.

"מה שקורה איתה הוא עניינה הפרטי", הודיעה לה מורן, שוכחת שרק כמה רגעים קודם לכן היא זו ששיתפה בנדיבות מידע רגיש אודות ענייניה האישיים של מעסיקתה. 

מילותיה של מורן, לצד מבטה המנוכר של עורכת הדין רות וינר, מתפרשים בעיני לאה כהכרזת תיגר. הן לא מחבבות אותה, בלשון המעטה, ועל קצה לשונה נאגרות להן עשרות מילים שמצטרפות למשפטים עוקצניים מספיק כדי להעמידן במקום. ובכל זאת, במשך שבריר שניה היא משכנעת את עצמה שלא לתת לשתי חורשות מדון אלה את מבוקשן, ותחת זאת היא משגרת לעברן חיוך קל, ומתקדמת ללא מילים בהליכה שלווה לחדרה.

"מה אמור להביע החיוך הזה שלה?", ממלמלת מורן לעבר בת שיחתה. "יש לי הרושם שהיא רוקחת לנו תמהיל זדוני כלשהו, אם את מבינה את כוונתי. הרי זה ברור שהיא מתכוונת לנצל את היעדרה של מיכל כדי להמשיך לנפנף בפנינו בגאוותה המטופשת", לחשה מורן לאוזניה הקשובות של רות. 

"מורן, תהיי בטוחה שכל עוד מיכל רחוקה מטווח קליטה, כבר אדאג לכך שלא תהיה לחצופה הזאת כל סיבה נוספת לחייך".

דבריה של רות נשמעו למורן כחידה. ועדיין, היא אינה מרגישה כל צורך לרדת לסוף דעתה, ובטח שלא להתאמץ להבין עד תום באילו דרכים היא מתכוונת לנקוט כדי לממש את מטרותיה המוצהרות; לעת עתה, היא מוכנה להסתפק בידיעה שבת טיפוחיה החדשה של מיכל תבין סוף סוף את מקומה, והמחשבה על כך גורמת לה עצמה לחיוך אווילי שמסגיר מעט את תקוותיה הסמויות ביחס לעובדת החדשה שערערה את מקומה שלה.