אוף, באמת, למה הוא עושה את זה?

בהרצאה שנשאתי אתמול נכחו עשרות רבות של אימהות שלוות. בכל אופן הן נראו כך.

נעמי נראתה שונה. היא נעה וזעה בחוסר נוחות, היא נכנסה ויצאה כל הזמן, היא שוחחה בטלפון תוך כדי שהיא מניחה את היד על הפה, והיא הכניסה והוציאה את הטלפון חליפות.

מתוך כל כך הרבה אימהות, איך יכולתי לראות את נעמי? איך בכלל ידעתי את שמה?

אי אפשר היה שלא. היא הפריעה לכולן, עד שבשלב מסוים קראה מישהי: "די, נעמי, את פשוט מפריעה לכולנו!".

* * *

יום אחד נסעתי ברכבת הקלה. ליד הדלת עמדה אישה ושוחחה בטלפון עם ידידה. הן החליפו חוויות וצחקו על כמה חברות, ומרוב שהשיחה הייתה ערה, היא שכחה לגמרי שהיא נמצאת במקום ציבורי, דברה בקול רם וחסמה בגופה את הדרך לדלת.

בכל פעם שנפתחה הדלת של הרכבת, היה צריך מישהו אחר לבקש ממנה לזוז, כדי לפנות לו מקום, אחרת היא לא הייתה שמה לב שרוצים לרדת ושהיא מפריעה.

* * *

הילד שעמד בתור בחנות ניסה לומר למוכר מה יש לו ביד, אבל בכל רגע נכנס מישהו אחר לדבריו, וקרא משהו כמו: "חלב, לחם, שני בקבוקים של סודה ושמן קנולה אחד".

אם לא הייתה מגיעה האישה שציינה באזני המוכר שהילד מחכה כבר המון זמן – הוא היה מסוגל לחכות שם עוד שעה תמימה.

* * *

מה שמאחד את כל הסיפורים הללו היא החוצפה שבה המעשים הללו נעשים.

מה שמאחד אותם הוא הכעס שהם מעוררים בעיני אנשים אחרים.

סיפורים כאלה אפשר למצוא כמעט בכל האספות של אנשים. בכל מקום שבו יש יותר מאדם אחד.

לא פעם האדם הזה, שנוהג בחוצפה, גורם לנו לאבד עשתונות, גורם לנו לקרוא לעומתו קריאה מכוערת או לומר משהו אודותיו לחבר שלידינו. אבל האמת היא, שאנחנו לא תמיד יודעים מה מסתתר מאחורי הדברים.

אותה אישה שהפריעה בהרצאה, כנראה הייתה לחוצה מאד ממשהו שקרה בדיוק בשעה זו. היא נראתה נסערת ופגועה, ולא שמה לב למה שהיא עושה.

האדם שעוקף את הילד בתור, לא תמיד מבחין בילד. כולנו ממהרים לדרכנו, לא מסתכלים ימין ושמאל וממשיכים הלאה. מובן שמן הראוי היה לראות ולהבחין, אבל לפעמים אנו שקועים בתכניותינו, במחשבותינו ובהרהורינו ולא שמים לב.

האישה ששוחחה ברכבת, אולי בלהט השיחה לא שמה ליבה לאשר קורה מאחוריה.

אנחנו לא יכולים לעולם לדעת מה באמת קורה בלב אחר, בנפש האחר. בקושי את עצמנו אנו מבינים. לכן עלינו ללמד זכות על אחרים, וגם כשהם מרגיזים אותנו, לומר לעצמנו: "אולי אינם אשמים".

לעומת זאת, בעניין זה שמשפיע על הזולת, עלינו להיות ביקורתיים כלפי עצמנו, ולכפות על עצמנו שימת לב לכל דבר שקורה סביבנו.

אם זה תלוי בי, לא אשוחח בטלפון באמצע הרצאה.

אם זה תלוי בי, לא אעקוף בתור שבמכולת, גם ילד בן חמש.

אם זה תלוי בי, אשים לב אם אני מפריע לאנשים בדרך באופן כלשהו.

החכמה היא לשים לב לעצמנו, ולנסות להיות טובים.

אם כל אחד מאתנו ישתדל בעצמו לרפא את עצמו, אז לא יצטרך איש מאתנו להעיר לאחרים ולנסות לשנות אותם.

מנוחה פוקס היא סופרת ומומחית תהליכי חינוך