תחרות הסיפור הקצר: תסמכו על ה’, גם כשקשה

יש לי שכנה מדהימה, שעושה עבודת קודש לפרנסתה – ומנהלת בכישרון רב ובעיקר עם לב – פנימייה לבנות מתמודדות. היחס המכובד שלה לכל מי אשר בשם יהודייה תקרא, בלי קשר לרמת החיים, רמת המשכל או דרגת הרוחניות שלה – והחינוך העקבי שהשם מזכה אותה להטמיע בהמון עמל  - עושים פירות מלבלבים. בכל פעם  בה כלה יוצאת משם ומקימה בית גדול להשם ולתורתו – נסגר איזשהו מעגל מרגש, ונפתח מעגל מורחב יותר.

שנים שהיא עוסקת בצרכי ציבור באמונה רבה,  וקוצרת הצלחות במקומות שפסיכולוגיה במיטבה או מקצועיות אדירה לא יכלה להם.

עוד שבוע נישאת ליאת, מבנות הפנימיה של גברת מרים.

ליאת שלנו, של כל הבניין. כולנו, כל השכנות – נרגשות.

מי כמונו יודעות, כי לפעמים נדרשת יד רכה כחמאה, ולעיתים מסכה אטומה מברזל. למעשה, שיטת החינוך של מרים היא שיטה בלי הרבה דיבורים והנחלה. אם תשאלו אותה – אין לה כללים לתת ו"עשה ולא תעשה" מובנים כארז. מעולם לא הוציאה מצגות, סכמות או פרבולות, וממש לא תסכים לעלות על במות, על אף שהיו לכך ביקושים רבים. "מה העניין? אני פשוט מסתכלת קדימה, ובודקת מה התפקיד שלי פה", הידיים שלה לשות בצק שמרים עם המון שוקולד נמס. וכשמתעקשים, היא מנסה בכל זאת לחפש ולמצוא נוסחא טובה יותר: "את יודעת מה... אני פשוט מנסה להרגיש את המצב", היא מרימה חלק מן הבצק ובודקת את המרקם שלו.

 לא. חסר שם עוד קצת חלמון ביצה. אבל נעמי שלה, בתה הבכורה, טוענת בעקשנות שיש המון דמעות שמתנסכות לפני השם ומשקות ומפרות וחורשות גם שדות בור קשים במיוחד. ואם תרצו, זה אחד הסודות הגדולים של החינוך והכריזמטיות ששואבים אליה גם מקרים יוצאי דופן שיוצאים אחר כך - מוצלחים.

* * *

הימים חולפים בין כתלי הפנימיה, וגם מחוצה לה. מרים מנצחת בהמון אהבה על המקום המטופח והמפותח, ומידי פעם יש לי הזכות להקשיב ולצחוק איתה. צחוק צחוק, שמתחתיו כבר מעיב כמו ענן ענק – נעמי בתה הבכירה והבחירה, שממשיכה ללכת בגפה.

"תגידי לי רחל, מה יהיה איתה?" היא שואלת ומנגבת טיפות זעה לחות ממצחה. "כמה אני מתפללת. בוכה, מייללת. מה אנחנו מבקשים. מה אנחנו מתחננים. האם חסר לו  לקב"ה בעולמו איש טוב לנעמי? בית חם ותקין לילדיה האומללים?".

"את רוצה בית חם, מרים? לא יכולה לחשוב על זה!", והגבהתי את המזגן בבית. צחקנו ובכינו יחד. היא עוררה אותי לתפילה חזקה יותר. מתחננת יותר. מפצירה ו – האמת, קצת תובעת.

"מרים, ביחד אנחנו קורעות עכשיו שמים. בואי נעשה מבצע תפילה חזק חזק חזק" - - -

חזק.

וקראנו תהילים וקרענו שמים.

לפני שיצאה את ביתי, נעמדה רגע ולחשה: "את יודעת, לאחרונה יש התעוררות כזו, שצריך להודות. להודות. קודם להודות. לא מבינה את זה. בשכל מבינה, בלב – כלום. מה זה הלהודות הזה? קשה לי! הרי האלף בית של תפילה, זה שצריך לקרא אל השם באמת! בלי זיופים וכסויים והצגות ומסכות.

אז איך אני אודה על המצב הנוראי שרק מחמיר מיום ליום?".

לא היה לי מענה. מצד אחד צריך להודות, אבל לא להתכחש למצב. קרוב השם לכל קוראי האמת. אז איך זה מסתדר לנו, הלהודות? חייב להיות כאן משהו עמוק יותר. פנימי יותר.

והלילה הגיע וכסה את כולנו בשמיכתו השחורה.

* * *

מרים עבדה קשה עם נשמות מעם ישראל, והגישות החינוכיות שלה, עם החיוכים והרגישות – המשיכו לעשות חיל. יום אחד היא דופקת על הדלת שלי. כי מה אני אגיד לכם, דווקא אני משמשת עבורה כיועצת לעת מצא, כלומר – כמקשיבה לה מהצד, וכחברה ששופכים לפניה את הלב כשהוא צפוף ומצפצף ומפצפץ מדי – "הגעתי כדי לנטרל את הפצצות", היא נוהגת לומר. דווקא זה נעים וטוב לי, ואני מרגישה שותפה לא קטנה, הגם שכבר כמה פעמים אמרתי לה ש-סורי, אני לא האדם הנכון.

בכל פעם כזו,  היא פוטרת אותי במרץ ובהינף יד: "את טוענת שאני מזהה אנשים, נכון? תזכרי את זה!".

באותו יום היא נכנסה נסערת.

האמת, זה קורה בעבודתה המאתגרת לא פעם. ותהיתי בשל מה הסער.

"היום העפתי שלוש בנות הביתה!!! כן. אל תדאגי. יש להן בית. הגעתי למסקנה שה'ימין' בה נהגתי איתן לאורך השנה, חייבת להישבר עם שמאל רצינית!!! לא יודעת איך להסביר לך, אבל הן היו חייבות זבנג! אחרי שהן עפו - ומדובר בכמה שמסרתי עליהן נפש יותר מהרגיל - נהיה כל כך שקט ופסטורלי!!! מלחמות יומיות שהתחוללו לי איתן – ירדו לאפס, והכל נהיה נפלא. לפעמים די בכמה ילדות, כדי להרוס פנימייה שלמה ומושקעת". אגב, סימני הקריאה היו במקור.

"אני בטוחה וסמוכה שאם את מצאת לנכון לפעול כך, זה ודאי בשימת לב רצינית". עניתי בלחש, משלא מצאתי מה לומר.

"כן. גם אני יודעת את זה. הבעיה שהורה אחד התקשר אלי היום.. ו... לא רצה אפילו לשמוע. אילו התבטאויות. לא הייתי מאמינה! נכון. זרקו את הבת שלך. נכון. זה כואב. אבל ציפיתי למינימום של הבנה. הרי אתם מכירים את הפנימיה שלנו. מכירים את הנפשות הפועלות עם נפשות. ראיתם את הלב שהשפריץ לכל הכיוונים, ועשה הרבה מעבר למה שהוא חייב, לא רק למה שמקובל. למה ההתפרצות הזו? למה לא נתנו לי להשחיל מילה? איך זה שראיתם לכל אורך השנים נאמנות כזו על טבעית – איך זה שאתם לא נותנים לרגע רק אמון? אמון קטן? משהו?

כואב לי הכאב שלהם, בטח. כואב נורא. אבל למה לא סומכים שאם נעשה פה משהו חריג, עם תחושת אחריות מרבית, יש לזה סיבה... סיבה חזקה מאוד!".

הבנתי אותה. איך אתם, כהורים, שנוכחתם באמת ברצינות ובעוצמת האכפתיות, שחוויתם את הרצון הענק, שנשמתם את החינוך העקבי והמכבד – איך עכשיו אתם לא נותנים אמון, טיפת אמון, טיפ-טיפת אמון?!

מרים לא רצתה לגעת בכוס המים הצוננים שהגשתי לה. כוס שקופה, גבוהה, עם טיפות שקופות מבחוץ. אפילו שוקולד התות שתמיד מצליח להצחיק אותה ולהחזיר משו מימי הילדות העליזים – לא הצליח לדובב בה כלום.

צודקת, מרים. צודקת. עם כל הכאב שבדבר, כשיודעים מיד מי נעשה , ואיך נחתה הסטירה – הכאב מקבל צורה. נכון. הוא כואב, אבל אין בו עלבון, זעם או חוסר אונים.

אין בו תחושת ניצול, או חוסר בטחון במי שהכה.

וזה הבדל שמים וארץ וכל צבאם.

* * *

"נו, מה קורה?", שאלתי אחרי יומיים את מרים.  הסתקרנתי לשמוע איך היא התמודדה עם הגל הזה וכמה שפריצים היו.  "תשמעי, שתי תלמידות עדיין מורחקות. ההורים כועסים עלי מאד. לא. זה לא יכול להזיק לי. אבל מספיק שכואב לי הכאב. אציין בפניך אמא אחת נבונה שהסכימה להקשיב, ואמרה מראש: 'גברת מרים הצדקת. כפרה עליך. אין כמוך. אני כבר מכירה אותך ומאמינה שאם עשית את זה – את חכמה ממני עשרים מדרגות. אמא שלי עליה השלום היתה מברכת אותנו שנזכה למחנכים שאפילו לא נבין אותם, נוכל לסמוך עליהם' - - -

וככה דברנו, ונפרדנו כידידות, ובתה השובבה חזרה היום, עם תנאים וחתימות ואף נמוך יותר. לטובתה, תאמיני לי".

האמנתי לה. בכלל, נדיר למצוא אישיות חינוכית כמו מרים הזו.  

"טוב, מרים. ביום ראשון הבא החתונה... את זוכרת... תסתכלי על ליאתי הנפלאה". והקוד "ליאתי" הצליח קמעה לסלק את העננות, ורכך משהו באוירה.  ליאתי... הילדה הכי קשה בכל תולדות הפנימיה.

מחר, מחר יהיה האות הלבן הזה, והיא תצא מביתה של מרים, אצילית ומרוממת וכולה לבן טהור.

כעסתי על שני ההורים שכועסים. האמת? גיחכתי עליהם. רחמתי עליהם.

הילדה שלכם בידיים הכי טובות בארץ, של אישה שקשורה כולה לשמים – איך אתם ככה מגיבים ולא מגבים?

טיפת אמון. קורטוב. שבריר קטן שיוביל לבניה איכותית – בעבורכם.

* * *

יום ראשון הגיע.

הרכב חכה לליאת למטה.

ליאת היתה נערה מבית מורכב ביותר, וגם האישיות שלה היתה מרה יותר מקליפת אגוז קשה. רק המנהלת מרים עם העוצמה שלה והרכות האדירה היתה השליחה המדויקת עבורה. ליאת הכלה הניחה יד על המזוזה, פסעה ברגל ימין, והדמעות חנקו את כולנו, את כל השכנות שפה ושם היינו עדות לדרך המסולעת שעברה עליה והיא עברה אותה עם ליווי כה רגיש של מרים, שכנתנו.

ומרים? התמוגגה גם היא בדמעות, ורגע לפני שנבלעה ברכב, כמלווה את הכלה – פלטה לי משפט –תתפללי גם על נעמי שלי... מתי כבר...

והרכב הפליג לדרכו העלומה. דרך חדשה נפתחת – בוהקת, צחה, מצוחצחת.

* * *

נעמי שלה נקשה על דלת ביתי. תיכף גם היא יוצאת, בהסעה של השכנות, לחתונה של ליאתי.

"אמא שלי שבורה כבר ממני, רחל. אתמול נפלה הצעה שתלינו בה המון תקוות. נו, טוב. העיקר שליאת מוצאת מנוח לכף רגלה". התגלגלה מצחוק וכמעט שכחנו  לשם מה היא באה ולאן אנחנו אמורות ללכת.

בערב ישבנו יחד כל השכנות בהסעה נרגשת. הרי ליאתי היתה בת בית אצל רובנו, והילדים הקטנים בנו אותה מאוד, תודה לקל. שמחתה היתה שמחת כולנו, רק מה? משהו העיב עלי... נעמי שלה... אישה משכמה ומעלה, שנפלה בפח, ועד עצם היום הזה – ועברו המון המון ימים, פרק ב' שלה נעול וחתום.

כמה תפילות ודמעות, סגולות והשתדלויות. כמה בקשות ונקישות על שערי השמים שבכל העולם. מה אנחנו מבקשים, ריבונו של עולם. מה אנחנו רוצים. כמה סבל כבר עברה האישה היקרה הזו, נעמי בת מרים, שמחנו כימות עיניתנו.

* * *

הגענו לחתונה המדוברת כל כך.

מעגלים-מעגלים ושמחה מתפרצת. דמעות עומדות לי בעיניים. מרים נגשת אלי, מחותנת ראשית שבראשית. "טיפת אמון, חשבתי לי. טיפת אמון בריבונו של עולם. קורטוב. בואי נתפלל, אבל נאמין לו חזק חזק חזק, שאם הוא קורע – זה על מנת לתפור יפה יותר.

הוא בוכה איתנו. הוא דוחה, כביכול, בשביל לקרבנו". והוא שותק. מי כמוך באלמים השם. רק רוצה שניתן בו קצת אמון. מי שנתן לנו והוביל אותנו – רוצה שקצת נסמוך על שיקול דעתו אשר אין לנו הבנה בה. "בואי , רחל. בואי נכנס למעגל ונרקוד קצת לכבוד החתונה העתידית של נעמי, בקרוב ממש, אבל קודם כל נודה להשם גם על המצב הקשה והמר. נודה לו ונסמוך רק עליו. הוא יודע מה שהוא עושה". המעגלים התרחבו והתרחבו. האולם היה גדוש, ושתינו היינו גדושות לחלוטין.

בטוב.

הצלמת מהרה להנציח אותה, שברירית, שקופה וכל כך אמיתית: דמעה קטנה וזולגת על עיני המחותנת הראשית. מרים.

"ותיכף היא תבוא לצלם אותי, כשהדמעות ישטפו מתוך שמחה, אלא שכבר עכשיו, אני שמחה, רחל. מאוד שמחה על נעמי שלי הקרועה, ויודעת שככה בדיוק אני הכי שמחה: כשיש לי אלוקים אדיר כזה,  שאין לי כלים להבין את דרכיו"...

עם הפנים אלינו:

השם יתברך, על הכל, אנחנו מודים לך. גם על הקושי, וגם על היופי.

אנחנו כבר מכירים אותך משחר ילדותנו, וסומכים עליך. מבינים שאיננו מבינים.

אבל אם כזה אבא עושה את זה – אז אין לנו בכלל מילים. רק תודה.

 נכנעים, ובוטחים בקל ישועתי –שהנה הוא!

 כמה עליו צריך לסמוך. להסמך. להשען ולבטוח.

ולשמוח. תמיד לסמוך, ולשמוח.

רוצים גם אתם להשתתף בתחרות? תתחילו לכתוב, ושלחו את הסיפור הקצר שלכם (עד 1500 מילים) לדוא"ל debi@htv.co.il