במחשבה תחילה לפרשת ויקרא: איך מודדים את גובה השורש?

"ברוך הבא אלינו", מחייך פקיד הקבלה בבית החולים הפסיכיאטרי למאושפז החדש. "מה שמך?".

"נפוליאון", עונה הבחור בגאווה.

"אוהה", מתפעל הפקיד, "יהיה לך ממש נעים אצלנו. יש פה הרבה שליטים גדולים, דווקא נפוליאון עוד לא היה לנו כאן".

"איזה שליט בראש שלך", מזעיף הבחור פנים, "אני בכלל עוגה"...

* * *

כמה סוגים של בעלי חיים ניתן להביא לקרבן בבית המקדש?

ברגע זה אתם מתחילים לשחזר את הפסוקים הראשונים בפרשת ויקרא: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". בהמה בקר וצאן. לא מדי מסובך.

שכחנו משהו? מן הסתם שזכרתם בעצמכם, את בעלי הכנף. גם מהם ניתן להביא לקרבן, והתורה מפרטת: "ואם מן העוף... והקריב מן התורים או מן בני היונה".

רש"י מצטט את דברי הגמרא במסכת חולין: "תורים - גדולים ולא קטנים, בני יונה - קטנים ולא גדולים".

מה היה חסר אילו היה רש"י מבאר כפשוטו: "תורים - גדולים. בני יונה - קטנים". למה צריך להדגיש "גדולים - ולא קטנים. קטנים - ולא גדולים"?

שבתאי מדד במבטו את העץ הגבוה מלמטה למעלה. יצחק עמד לידו ועיניו נוצצות במשובה, הוא ידע ששבתאי לא יצליח.

שבתאי הלך לביתו והשיג חבל ארוך עם סימוני מידה, הוא קלע קצה אחד של החבל שבראשו וו תלייה על ראש העץ, את הקצה השני של החבל הצמיד לאדמה. הוא המהם עמוקות וניסה לחשב, אם העץ גבוה חמישה עשר מטרים מן הקרקע, כמה עמוקים יכולים להיות שורשיו מלמטה?

בסופו של חשבון פנימי מפולפל ונוקב, בידיעתו שעל כף המאזניים מונח סכום כסף לא מבוטל, הוא החליט לנחש: שני מטרים עומק השורשים שבאדמה.

יצחק חיכה רק לרגע הזה, הוא הסתער עם את החפירה שבידו והחל לדוש את הקרקע הקשה שסביבות העץ. שעה וחצי של עבודה ואינספור פלגי זיעה שנטפו ממצחו, גבו הזדקף באנחת רווחה והוא הזמין את שבתאי שיבוא למדוד: ארבעה מטרים עומק ועדיין לא כלו השורשים.

שבתאי נאנח חרישית ושקל לידי יצחק את הכסף.

ימים ספורים עברו ושבתאי הזדמן לכפר אל בית ידידו החקלאי הוותיק, חזי. הם שוחחו על הא ועל דא ואז הזמין חזי את שבתאי לצאת איתו אל שדות החיטה הזהובה, לראות את קרני השמש נשברות על השיבולים המתנועעות ברוח, לנשום את הריח של הטבע ולהודות יחד לבורא כל עולמים על היופי שברא בעולמו.

למראה החיטה הזוהרת, צץ רעיון אדיר במוחו של שבתאי. "כמה נראה לך שעמוקות השיבולים מתחת לפני הקרקע?" שאל את חזי במבט של יודע דבר.

"בין עשרה לעשרים סנטימטר", השיב החקלאי הוותיק שכבר ראה הכל.

שבתאי חיכך ידיים בהנאה, הבנאדם לא יודע מה הוא מדבר, זה הולך להיות כסף קל! "ואם אוכיח לך שגובה השורשים פי שלושה וארבעה מגובה החיטה - האם תסכים לשקול לידי סכום מסוים?".

חזי צחק בטוב לב. "שבתאי, הנח לדמיונות. אין שום חיטה בעולם ששורשיה כה גבוהים".

שבתאי התעקש. חזי הסכים.

רגעים ספורים לאחר שפוררו אצבעותיו של שבתאי את האדמה שסביב גבעול החיטה, צנח הגבעול בדממה חרישית על מקומו. שורשיו בקושי עמדו על עשרה סנטימטרים...

"שבתאי הפסיד פעמיים, כי לא ידע כלל פשוט", הטעים הגה"ק רבי יוסף חיים מבבל, ה"בן איש חי", שסיפר לשומעיו את משלו. "עץ גבוה זקוק לשורשים עמוקים, אולם חיטה רכה וקלה אינה זקוקה לשורש עמוק. הכל משתנה לפי הצורך והעניין".

* * *

עם כל הכבוד לשורשים ולצומח, אנחנו עדיין צריכים להבין מדוע הגדיר רש"י את בעלי הכנף: "גדולים ולא קטנים, קטנים ולא גדולים".

בספר "מבשר צדק" לרה"ק רבי ישכר דוב מזלוטשוב, ביאר באופן נפלא: עבודת השם לעולם אינה שווה וקבועה. בדברים מסוימים נדרש אדם לדברים גדולים, לכן מדגיש רש"י שזו לא רק "המלצה" אלא חובה, "גדולים ולא קטנים". ואילו בדברים מסוימים נדרש האדם דווקא להפך "קטנים ולא גדולים".

אותו "נפוליאון" יכול להיות שליט ויכול להיות עוגה. מיהודי נדרש להפעיל תמיד שיקול דעת כלפי המצווה שהוא עומד בפניה, כלפי המידה שעליה יש לעבוד - גדול או קטן. הכל לפי הצורך ולפי העניין.