למה מתחילים ללמד את הילדים דווקא את חומש ויקרא?

סוף סוף הגיע הרגע הנשגב. בשעה טובה, הושלמה מלאכת המשכן. הוא עמד על תילו בדיוק מושלם כפי שציווה ה' את משה, וזכה להשראת שכינה: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ', ל"ד).

למרות שנאמר למשה מפי הקב"ה: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים" (שמות כ"ה, כ"ב), בכל זאת, כותב רבנו בחיי, מחמת ענוותנותו, נמנע משה לבוא אל אוהל מועד כשהיה האוהל מכוסה בענן הכבוד, עד ש""ויקרא אל משה" - נתן לו הקב"ה רשות וקרא לו לבוא. ובילקוט שמעוני (סימן תכ"ט) למדו מפסוק זה ש"כל תלמיד חכם שאין בו דעה, נבלה טובה ממנו. תדע לך שכן הוא, צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא את ישראל ממצרים ונעשו נסים על ידו נפלאות בארץ חם ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד התורה ונתעסק במלאכת המשכן, אף על פי כן לא נכנס לפנים עד שקרא לו, שנאמר ויקרא אל משה".

ענוותנותו זו של משה, נרמזה במלה הראשונה "ויקרא". כשמעיינים בספר תורה בפסוק הראשון של הפרשה, מבחינים מיד כי האות א' של המלה "ויקרא" קטנה משאר האותיות. וכבר כתב הבעל הטורים שבא הדבר לרמוז על ענוותנותו של משה רבנו, "שלא רצה לכתוב אלא ויקר כדרך שנאמר בבלעם, כאילו לא נראה לו ה' אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באל"ף, וכתבה קטנה".

והגאון רבי יוסף בריבי זצ"ל (מגדולי חכמי ג'רבא) בספרו "בן פורת יוסף" כתב, שבא רמז זה של אל"ף זעירא בתחילת ספר ויקרא, שכן ספר זה עוסק בקרבנות שהעיקר הוא להביאם בענווה ובשפלות, וכמו שאמרו חז"ל: "מי שדעתו שפלה עליו, כאילו הקריב כל הקרבנות" (סנהדרין מ"ג ע"ב).

* * *

ב"אלף זעירא", מצא הגאון רבי יעקב חיים סופר זצ"ל בספרו "ישמח ישראל" רמז נאה לענווה: אל"ף הוא מלשון לימוד (כמו "ואאלפך חכמה", איוב ל"ג, ל"ג), ובא לרמוז באל"ף זעירא, כי כדי ללמוד - דרושה ענווה (זעירא). בלי ענוה, יתקשה הלומד ללמוד מכל אדם, שזהו תנאי הכרחי ללימוד. כמו שאמרו חז"ל במשנה באבות (פרק ד' משנה א'): "בן זומא אומר, איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר 'מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי' (תהלים קי"ט, צ"ט)". ועוד אמרו במסכת תענית (ז' ע"א): "אמר רבי חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה? למים, דכתיב 'כל צמא לכו למים', לומר לך מה מים מניחים במקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה עליו".

והגאון רבי משה עטיה זצ"ל (מחכמי פאס שבמרוקו) בספרו "דרש משה", כתב שזו הסיבה שמתחילים ללמד הקטנים בספר ויקרא (ובא הרמז "אלּף זעירא" – לַמֵּד קטנים), כי תחילתו מלמד ענוה, וכך יהיו הילדים מורגלים במידת הענווה מקטנותם ועל ידי כן יזכו לתורה.

והגאון רבי ישראל מחפוץ שליט"א בספרו "אלפי ישראל" (הצומח, עמ' נ"ג) דימה זאת לאילן מאכל, שכשנושבת עליו הרוח, אין קולו נשמע, מאחר שפירותיו מכבידים עליו, בנגוד לאילן סרק שקולם נשמע ברוח (כמבואר בבראשית רבה ט"ז, ו'). כך תלמיד חכם שמתנהג בענווה ואין קולו נשמע, סימן הוא שהוא מלא בחכמת התורה, כמו שנאמר "ואת צנועים חכמה" (משלי י"א, ב'). לא-כן מי שמפרסם מעשיו, הרי הוא כסיל, שעליו נאמר "כל רוחו יוציא כסיל" (משלי כ"ט, י"א).