מפתיע: בית המשפט קבע כי לא יישללו זכויותיו של ילד שחזר בתשובה

הסיפור הבא הוא סיפור חיים די שגרתי של ילדה שחזרה בתשובה למורת רוחם של הוריה, אלא שנוסף לו טוויסט מפתיע. האב, שהחליט כי בעקבות "המעשה המחפיר" היא תנושל מכספים שהובטחו לה ביושר, הופתע לגלות כי בית המשפט ניצב מולו כשהוא אומר לאב - מספיק זה מספיק.

הסיפור היה בין בני זוג שכונו בפסק הדין בשמות בדויים - מלכה וישראל. לזוג, שנישא ב-1982, נולדו שני ילדים, גם הם שמות בדויים – לילך ורז.

עד לגירושיהם בשנות ה-90, התגורר הזוג בדירה שהם רכשו מכספם האישי. בהסכם הגירושין נקבע כי מלכה תמשיך להתגורר בנכס עד שהבן רז יגיע לגיל 21. עוד נקבע כי ישראל ישא לבדו בהוצאות תשלומי המשכנתא, לצד תשלומי מזונות עבור הקטינים.

וכך, כל אחד מהצדדים המשיך לו בחייו. ישראל נישא, ונולדו לו ילדים נוספים, כשבמקביל גם מלכה עוברת תהליך דומה. עד הגיעם לגיל בגרות, לילך ורז התגוררו עם מלכה, כשהם מקיימים הסדרי שהות עם ישראל.

לצורך הבנת המעשה, חשוב לדעת כי בפסק דין שניתן מאוחר יותר נקבע כי במידה ויוחלט על מכירת הדירה – חלקו של האב יופקד בקופת חיסכון משותפת של שני הילדים. פסק הדין נקבע בהסכמתו המליאה של האב, וכך נמשכו להם החיים, עד ש..

חלק א': הבת חוזרת בתשובה, האב מנתק איתה קשר, והדירה נמכרת

החיים המשיכו להם כרגיל עד שיחסיו של ישראל עם לילך בתו, עלו על שרטון. בשנת 2008, בעת שירותה הצבאי, החלה לילך בתהליך חזרה בתשובה, כשלקראת סיום שירותה הצבאי אף שינתה את שמה ונישאה לבן זוגה. הזוג מתגורר כיום בבני ברק, ולהם שני ילדים.

לטענת ישראל, לילך לא שיתפה אותו כלל בתהליך חזרתה בתשובה, ובעקבות כך הוא סירב להשתתף בכל אירועי המשפחה הצעירה, כשאף בחתונתה הוא לא לקח חלק. הוא גם דרש כי שמו לא יוזכר בהזמנה לחתונתה.

בינתיים, על הדירה של הוריה של לילך, גם עברו כמה שינויים. ב-2013 נחתם הסכם פינוי-בינוי בין ישראל ומלכה, כשבמקביל נרשמת הדירה על שם שניהם.

בסוף 2017, במועד שסוכם לקבלת המפתחות לדירה החדשה לאחר הפינוי-בינוי, פנתה מלכה לישראל כשהיא שואלת אותו האם יהיה אכפת לו שבן זוגה ירכוש ממנו את חלקו בדירה. ישראל השיב לה כי הוא מאשר זאת. אלא שבמרץ 2018, בעת מסירת המפתחות למלכה, אמר לה ישראל כי הוא מוכן למכור את הדירה רק בתנאי שהוא יקבל מראש את הסכום, כשהוא מדגיש שהכסף יהיה שלו ולא ילך לחיסכון המשותף של הילדים. עם זאת, הוא ציין כי הבן השני רז כן "יקבל את מה שמגיע לו", וכך רמס האב את ההסכם שנקבע שנים קודם לכן כי כל חלקו של האב ילכו לקופת חיסכון משותפת של הילדים.

מלכה, אף שהביעה אי-נוחות עם חזרתה בתשובה של לילך, לא ויתרה. היא הגישה עתירה לבית המשפט לדיני משפחה בדרישה למתן צו שיאכוף על ישראל להפקיד את כל חלקו בתכנית החיסכון, עד שתתקבל הכרעה לגבי חלקה של לילך. מלכה ניצחה. בית משפט חייב אותו להפקיד חצי מהסכום בקרן נאמנות עד למתן פסק דין, ואילו החלק השני יועבר ישירות לידי הבן רז.

בקיצור נמרץ, הדיון המשפטי בין הצדדים הוא כזה: ישראל טוען כי ההסכם לפיו יופקד החלק שלו במכירה הוא בעצם בגדר "מתנה" בלבד, כך שלאור מה שהוא כינה "התנהגותה המחפירה של לילך כלפיו", הרי שזכותו המליאה לחזור בו מהמתנה.

מנגד, מלכה טוענת כי ההתחייבות של ישראל היא איננה בגדר מתנה אלא "התחייבות בלתי-חוזרת", וחלק משורת ההסכמות שהוא הסכים להם בזמנו. מלכה אף טענה כי גם אם זה יוגדר כמתנה – ישראל אינו יכול לחזור בו ממה שכבר הוא הביע עליו הסכמה.

חלק ב': בית המשפט מכריע

השופטת קרן גיל דחתה על הסף את כל טענותיו של ישראל האב, כשהיא קובעת כי מדובר בהתחייבות בלתי-חוזרת ומשכך תחושותיו לגבי התנהגותה של לילך כלפיו, אינם רלוונטיים.

"לילך כלל אינה צד להסכם שקיבל תוקף של פסק דין, והתחייבותו של ישראל בעניין הדירה לא הותנתה בדבר. להפך. ישראל התחייב התחייבות בלתי-חוזרת שאינה תלויה בדבר. לפיכך, אין בהתנהגותה של לילך, גם אם לא הייתה שנויה במחלוקת, כדי לפטור את ישראל מקיום התחייבויותיו על-פי ההסכם שקיבל תוקף של פסק הדין", נקבע בראשית פסק הדין.

עוד כתבה השופטת כי "טענת 'ההגנה' היחידה של ישראל היא שהתחייבותו על-פי פסק הדין היא התחייבות לתת מתנה והוא רשאי לחזור בו מהתחייבות זו נוכח התנהגותה המחפירה (הנטענת) של לילך. משהמסקנה היא שהתחייבותו היא חלק מחוזה בתמורה ולא התחייבות לתת מתנה, הרי שדין התביעה להתקבל".

אף על פי כן, בחנה השופטת את הטענה של ישראל לפיה מדובר היה במתנה, וקבעה כי גם במצב כזה הוא אינו יכול לחזור בו: "בחוק אין הגדרה של מונח זה. הלכה היא שהתנהגות מחפירה כוללת בין היתר התנהגות המצביעה על כפיות-טובה, או פגיעה בכבודו או ברכושו של הנותן או של בן משפחתו".

"על מקבל המתנה חובה לנהוג כלפי נותן המתנה בכבוד ובדרך ארץ. ישראל טען כי התנהגותה המחפירה של לילך כלפיו התבטאה בכך שהסתירה ממנו את תהליך החזרה בתשובה. ישראל לא טען שלילך דיברה אליו שלא בכבוד או שאמרה לו מילות גנאי. ישראל לא הניח תשתית ראייתית להוכחת התנהגות מחפירה של לילך, לבטח לא כזו המצדיקה חזרה מהתחייבות לתת מתנה. ישראל לא הוכיח כי לילך הסתירה ממנו את תהליך החזרה בתשובה, או שהיא סירבה ומסרבת לדבר עמו בטלפון ולהיפגש עמו. הוכח כי ההפך הוא הנכון. ישראל ידע בזמן אמת על התהליך של החזרה בתשובה. ישראל הוא שסירב ומסרב גם היום לשוחח עם לילך או להיפגש עמה, ולא ניתן לומר שהתנהגותה של לילך כלפיו הייתה בלתי ראויה, לא כל שכן מחפירה. בסיכומיו בחר ישראל להתעלם מעדותן של לילך ומלכה בעניין זה", חידדה השופטת.

לסיכום קבעה השופטת: "אין חולק ששינוי אורחות חייו של ילד, בשונה מאורח החיים בו חונך וגדל, אינו קל להוריו. לילך, כבגירה, בחרה לחזור בתשובה במהלך שירותה הצבאי. העובדה שישראל לא היה שבע-רצון מבחירתה היא מובנת לחלוטין. גם מלכה לא שבעה נחת מבחירה זו. מלכה העידה מדם ליבה שניסתה להניא את לילך מלחזור בתשובה, אבל זה לא עזר, 'כי היא כבר החליטה', ולא היה לה קל עם התהליך", השופטת אף הוסיפה: "לא ניתן לראות בחזרה בתשובה, כשלעצמה, התנהגות בלתי ראויה כלפי הורה".