חשתי אהבה אינסופית... אבל כנראה שלא כל יום פורים

פורים אחד ירדתי בסמטה המובילה לבית הכנסת, כאשר אני מייחל בלבי, שהפעם אזכה לטעום סוף-סוף את טעם החג, לאחר הפורימים האחרונים שהיו שגרתיים מדי.

לא הרחק מרחבת בית הכנסת הוצא שולחן ענק ועליו סעודת פורים כיד המלך. זה היה בחצר ביתו של אמנון, איש כבן חמישים, שערו כסוף וזקנו אפרפר, בעל חוטם מחודד ועיניי נץ.

הוא היה האדם האחרון שרציתי לפגוש בו.

אף על פי שהכיר אותי מהשכונה - מעולם לא הביט לעברי, אפילו לא להרף עין, כאילו לא הייתי קיים. ניסיתי ללכוד את עיניו באלכסון, כחכחתי בגרוני, בסך הכול שנינו יהודים שומרי תורה ומצוות שמתגוררים באותה שכונה, אבל מאמצי עלו בתוהו. הרגשתי בקרבתו כמו אוויר.

אמנם היהודי מצווה להיות כאין וכאפס, אבל זה היה לא נעים. אפילו אם נתקלתי בו במקום מרוחק בעיר הוא לא הניד לעברי עפעף. בכל פעם שראיתיו - טעמתי טעם מיתה.

לצדי השולחן ישבו רעיו של אמנון. אמרתי בלבי כי אחלוף מהר על פניו, כדי שלא יעכיר לי את שמחת פורים.

בעודי חומק עובר שמעתי לפתע מישהו קורא בשמי בהתלהבות. הבטתי להרף עין, ולתדהמתי ראיתי שזהו אמנון. קפאתי על מקומי, והוא ניגש אלי מבוסם כדבעי, חיבק אותי ומשך אותי לעבר השולחן לשבת לצדו. לא ידעתי מה להרגיש ומה לחשוב, ורק מלמלתי בנפשי: היום פורים! היום הכול יכול להיות!

הוא העמיס על צלחתי הרחבה סטיק וקבב וכן סלט ירקות עשיר ומיני מטעמים, ולבסוף מזג לכבודי כוס יין גדושה.

החלטתי להקדים את היין ל"המוציא" כדי לא להבין מה קורה. חשתי שעלי לסלק את תודעתי כדי לחוות את האור הנפלא שאין כדוגמתו בכל השנה. לאחר שלגמתי מהיין וטעמתי מהפיתה העירקית החמה, אמנון השתיק את כל חבריו המצחקים וקרא: "כעת הסופר שלנו יספר לנו סיפור!".

עצמתי את עיני וסמכתי על בורא פרי הגפן. סיפרתי בחיות את הסיפור האחרון שפרסמתי לקראת פורים, ובסיום הסברתי את הקשר שבין פורים, כיפורים וסיפורים, שבכולם יש פּוּר - אירוע גורלי. 

"אשריך, אחי!", קרא אמנון, החל לרקוד אתי ומזג לי כוס יין גדושה נוספת. מכאן ואילך לא זכרתי כמעט מאומה. רק זכור לי במעורפל שבעל הבית השקה אותי ואני אותו עד כלות, כאשר כל רעיו משתתפים בשמחה. חשתי אהבה אינסופית, שכל המילים, אפילו בלשון הקודש, דלות לעומתו. ועוד דבר אחד זכרתי: נתתי לו ספר שכתבתי והוא הכניס לכיס חולצתי שטר בצבע אדום.

במוצאי פורים התנדנדתי לעבר ביתי, כשאני נדהם כיצד חוויתי את היום הנפלא הזה בחברת אדם שכל השנה אינו מתייחס אלי כלל.

הגיעו ימי ההכנות לפסח. נכנסתי עם עגלתי למרכול השכונתי, וראיתי מולי את אמנון כשהוא יוצא בעגלה עמוסה. עיניי ניסו לצוד את עיניו, אבל הוא לא העיף מבט לעברי.

לבי נפל בקרבי. האוויר נמלט מריאותי. עמדתי נטוע על מקומי. איך יתכן שמי שגילה כלפי אהבה כה גדולה בפורים, ממשיך להתייחס אלי כאל אוויר בשאר ימות השנה?! נזכרתי בפתגם "לא כל יום פורים", התאוששתי קמעא והמשכתי להתגלגל לעבר המצרכים של פסח.

ניתן להשיג ב"הידברות שופס" את ספרי המחבר - סדרת ספרי "אור חוזר" - סיפורי תשובה מיוחדים, ו"תוהו ובו הוא" - סיפורים מעולם התשובה.

נהניתם מהכתבה? ספרו לנו על כך בתגובות, ואל תשכחו לדרג את הכתבה.