במה מתבטא צלם האלוקים באדם? זוהי תשובתו של ה'חפץ חיים'

"צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ", וברש"י: "אין צו אלא לשון זירוז... אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס ובעולה יש בה חסרון כיס שכולה לכהן".

הלשון 'צו' בא כתוספת זירוז והמרצה מחשש להתרשלות הנובעת מן העובדה שבקרבן עולה אין לכהנים כל תועלת אישית. לעומת שאר הקרבנות בהם הם מקבלים חלק מן הבשר, הרי שקרבן הָעֹלָ֡ה כשמו כן הוא עולה כליל למזבח ומכאן עשויה להתגנב איזושהי עצלות או התרשלות – לפיכך צריך זרוז מיוחד.

איך אפשר להבין  שהפסד זוטר כמו מנת בשר של הקרבן הנאכלת במגבלות רבות – תהוה סיבה להתרשלות או התעצלות ועוד כשמדובר בעבודת קודש של הקרבת קרבנות – במיוחד כשבאופן כללי נאמר: 'כהנים זריזים הם'.

אמנם נראה שבודאי לא היתה מחשבה שבאופן מכוון וגלוי ההפסד הזה ישפיע על הכהן ויכנס לשיקול דעתו, אלא שהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם, או ליתר דיוק לתת הכרתו – וחשפה בפנינו את העובדה שאדם עלול להיות מושפע במידת מה ובאופן בלתי מודע גם מדמי כיס קטנים או ממנת בשר... נוכל לפגוש זאת בעוצמה רבה במערכת השיווק והפירסום. מתנות קטנות הנלוות לרכישה משפיעות על אדם בבחירת מוצר או חנות, בעוד שבהתבוננות מעמיקה מגוחך שמתנה פעוטת ערך משפיעה על בחירת רכישה, שערכה עולה לפעמים על ערך המתנה - מאות מונים.

קשה מאד להתמודד עם תת מודע, אולם הדרך היא להעלות את הנושא למודעות, לדעת שיש לאדם חולשה בנושא זה, ולזכור את הניגודיות שבנו: מצד אחד יש בנו כח אדיר של נתינה, עם ישראל מוגדרים כבעלי מידת גמילות חסדים באופיים היסודי – עד כדי כך שמי שאינו גומל חסדים יש חשש על יחוסו כמו שנאמר בגמרא מסכת ביצה דף ל"ב, ומאידך יש באדם גם רצון לקבל ולפעמים עד כדי קטנוניות 'אוהב לקבל', 'אוהב מתנות' - והתורה חושפת זאת בפנינו ככלל לחיים ומצריכה עירנות מוגברת כאשר מסיבות מסוימות הפרס הקטן נעדר.

הנתינה והנטילה – הניגוד

באדם מופיעות כאמור תכונות מנוגדות, מצד אחד הוא אוהב לתת וגם מתבייש לקבל מתת חינם, זוהי תגובה של ה'צלם אלקים' שבו. כפי שכתב החפץ חיים באהבת חסד פרק ב': "צלם אלקים מתבטא במידת הנתינה שבאדם". מאידך, לרוב יש באדם גם פן מסוים שהוא אוהב לקבל. השוני בין האנשים הוא בדרך כלל במידת העוצמה של שתי התכונות המנוגדות הללו.

לקונפליקט זה ישנו שורש עמוק בנפש האדם. מצד הנשמה - בריאתו בצלם אלקים מעניקה לו את כח הנתינה ככח מרכזי בנפש, מה עוד שזו תורשה ממידתו של אברהם אבינו. ומאידך מצד הגוף והחומר – הרצון להנות מנסה למשוך אליו עוד ועוד, האדם נולד עם יד פתוחה ומת עם יד קפוצה.

בגמרא במסכת חולין דף ז' ע"ב מוגדר הרצון לנתינה כקדושה 'ישראל קדושים הם' (ועיין שם בתוספות שגם מי שאינו רוצה לתת ומזמין מפני הבושה זה מורה על מעלה שהוא מתבייש לא להזמין אורח...) הקדושה היא ההתעלות מעל הטבע החומרי וזה כוחם של ישראל אמנם יש גם את הפן האנושי החומרי המושך אל הנטילה.

אולי גם משום כך במיוחד בפורים שצורת השמחה היא מאד גופנית, אכילה ושתיה ואפילו שתיה לשכרה – כשכל אלו מעצימים את הגופניות – נצטוינו יחד עם זאת  באופן מיוחד ומרכזי להעצים את כוחות הנתינה הן במתת לאביונים והן בנתינה לרעינו וחברינו מתוך לב רחב ונדיב – מצות 'משלוח מנות'.

החכם באדם מגלה לנו כי 'שונא מתנות יחיה', וניתן להסביר זאת כך: הרמח"ל בספרו 'דעת תבונות' מסביר כי תכלית בריאת האדם בעולם הזה בו הוא נתון למלחמה בין הטוב והרע היא כדי ששכרו בעולם הבא יהיה עונג צרוף ללא בושה, קבלת מתת חינם גורמת לחלק הרוחני שבאדם, לצלם אלקים שבו, תחושת אי נוחות המוגדרת בלשון הרמח"ל 'נהמא דכיסופא', לכן שווה לעבור את כל גלגולי העולם הזה, כדי להגיע לקבלת השכר ללא אותה הרגשת בושה ואי נוחות.

לאור זאת ניתן להסביר מדוע שונא מתנות יחיה ולהיפך. כאשר אדם מרגיל את עצמו לקבל מתנת חינם ומרסק את ההרגשה האצילית הזו הבאה מהצלם האלקי שלו – הוא מאבד את סיבת החיים בעולם הזה. לכן דוקא 'שונא מתנות יחיה'.  

ומפורים לפסח – ביום הפורים יש להתחיל ללמוד הלכות פסח כנפסק בשולחן ערוך סימן תכ"ט סעיף א': 'שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום'. מיד בהלכה הראשונה אנו פוגשים את דברי הרמ"א 'ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך הפסח'. הוה אומר: עוד ביום הפורים בעסקנו במצוות היום אנו מתחילים להתכונן לחלוקת 'קמחא דפסחא' – וממשיכים את מסע הנתינה של היהודי המדבק אותו במידותיו של ה' יתברך - אשר העם שככה לו!.