במחשבה תחילה לפרשת צו: למה שמח הגרי"ש אלישיב שליהודי לא היו עוד בנות?

"תתבייש לך", מוכיח הפקיד בשדה התעופה את החרדי שנוסע לחו"ל, "רק 7 זוגות גרביים לקחת? הנה, תראה את הערבי, אפילו הוא הביא 12 זוגות".

"מה אתה לא מבין", משיב החרדי, "אני הבאתי זוג לכל אחד מימות השבוע, הוא הביא זוג לכל חודש"...

* * *

בתחילת הפסוק שבו מלמדת התורה על מצוות הרמת הדשן מעל המזבח, שנעשתה מדי יום, מדגישה התורה פרט חשוב ביחס לבגדי הכהן שהרים את הדשן: "ולבש הכהן מידו בד" - כאשר הכוונה היא לכתונת, "ומכנסי בד ילבש על בשרו".

רש"י הביא את מה שדייקו חז"ל מלשון הפסוק: שהכתונת של הכהן צריכה להיות כמידתו בדיוק - "מידו בד", ושלא יהא שום דבר חוצץ בין בגדיו לבשר - "על בשרו".

מדוע לא הוזכרו כאן המצנפת והאבנט?

סעודת יום הפורים בביתו של הגרי"ש אלישיב, הייתה אחד מן הזמנים הנדירים שיכלו יהודים רבים להיכנס לביתו של עמוד ההוראה ולסעוד יחד עמו על שולחן אחד. בני משפחתו של הגרי"ש נהגו להביא חזנים ידועים שגרמו לו הנאה בחזנות איכותית, כמו גם בדחנים שזכו לשמח את גאון ישראל ביום שמצווה להרבות בו את השמחה.

באחת השנים נעמד הבדחן וסיפר: אבא לשלוש בנות גילה שמכנסיו החדשים ארוכים מדי, ויש צורך לתקן אותם. הוא ביקש מבתו הגדולה שתתפור לו מכפלת, אך הבת הסבירה לו שיש צורך לגזור קודם כל חתיכה מן הבד ורק אז לתפור. "לגזור - משמעו לדייק. ואחר כך עוד לתפור, ואני נורא ממהרת. אני מצטערת, אך אינני יכולה".

האבא הלך לבת השנייה וביקש ממנה שתתפור לו בבקשה את שולי המכנס הארוכים. גם הבת הזו הסבירה לו בטוב טעם שמטלותיה רבות והיא ממש לא יכולה גם לגזור וגם לתפור. היא מאוד מצטערת, היא באמת הייתה רוצה, אבל זה לא מתאפשר.

הבת השלישית לא פיגרה בהרבה אחרי אחיותיה הגדולות. התירוצים שלה אמנם היו מקוריים, אבל הובילו לאותה תוצאה: מצטערת. לא יכולה.

בלילה התהפכה הבת הגדולה על משכבה. מה בסך הכל ביקש אבא? לגזור ולתפור. לא יפה. אקום בשקט מוחלט ואתקן לו את המכנסיים. אמרה ועשתה.

אחרי שעה התעוררה האחות השנייה, לבה נקף אותה והיא הצטערה מאוד. קמה בלאט למטבח, אספה את המכנס בחרישיות על הדרך וגזרה בחושך לפי מה ששיערה את קומת אביה, תפרה ושבה למיטתה.

גם הבת השלישית הבינה לפני לכתה לישון שלא יפה עשתה, היא החליטה לקום לפנות בוקר ולתקן לאבא את המכנס. לגזור את האורך, לתפור ולשים בשקט שיהיה לו מוכן לבוקר.

בבוקר קם האב ללבוש את המכנסיים הארוכים, כשהוא מחליט לתחוב את שוליהם הארוכים אל תוך גרביו. אלא שהוא נוכח לגלות ששרוולי המכנסיים בקושי מגיעים עד ברכיו...   

שמע זאת הגרי"ש והפטיר בבת שחוק: "זהו באמת מזל גדול שהיו לאדם זה רק שלוש בנות ולא יותר"...

הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוואלוז'ין, בספרו "העמק דבר", מבאר מדוע הוזכרה פה רק הכתונת ולא הוזכרו המצנפת והאבנט. שני אלו האחרונים, עשויים פיסת בד ארוכה שאותה כורכים סביב הראש או המותניים, משכך - אין כל בעיה להשתמש במצנפת או אבנט של כהן אחר ולהתאים את הסיבובים לאורך הנדרש.

מה שאין כן הכתונת, זו חייבת להיות בדיוק לפי מידת הלובש אותה, שכן אם היא ארוכה ורחבה מדי, או קצרה וצרה מדי - אין זה מכובד לעובדי ה', הכהנים, ללכת בלבוש שאינו לפי מידתם. 

* * *

מידות, כשמן הן - חייבות להיות לפי מידה. לרחם, להתאכזר, לכעוס, לאהוב, לקנא, לפרגן - הכל מוכרח להיות במינון, במקום ובזמן הנכון.

לא כל מה שנכון עבור השני לעבודת המידות שלו, נכון גם עבורי. כשהוא מביא 12 זוגות ממידה מסוימת, זה לא בהכרח שאני צריך יותר מ-7.

נדרשת מידה רבה של תבונה לדעת שיש מידות שמותר וראוי לנו ללמוד מן הזולת, לקחת את ה"אבנט" שלו - אף אם הוא אינו לפי מידתנו - ולהתאים אותו למידתנו בהיקף הנדרש. אולם ישנם דברים שאסור לנו לחקות אצל אחרים, כגון, ללבוש את ה"כתונת" שלהם, לגזור משרוולי מידותינו לפי מה שראינו אצל אחרים ולנסות ללבוש מכנסיים שמתגלים כקצרים מדי...