סיון רהב מאיר: מאירופה ומרוקו – לישראל

שתי דמויות יוצאות דופן הובאו למנוחות השבוע: הרב מאיר אלעזר עטיה והרב משה שפירא.
הרב שפירא, בן 84, היה מהחלוצים שהביאו את החסידות לתוך עולמה של הציונות הדתית. לפני עשרות שנים החל ללמד את הדור הצברי הצעיר את אוצרות הרוח והנשמה של יהדות אירופה. המסר היה שבדרכנו לבנות את ארץ ישראל, אסור להשאיר מאחור את ה"שפת אמת" של חסידות גור ואת ספר התניא של חב"ד. יחד עם רעייתו רבקה הקים את מדרשת "שובה" וחינך אלפי תלמידות ותלמידים להסתכל על הרובד הפנימי והנסתר של המציאות. ללמוד אחרת, להתפלל אחרת, לחשוב אחרת.
הרב אלעזר מאיר עטיה, בן 71, היה מחיה שירת הבקשות של יהודי צפון אפריקה, מורה דרך לדורות של פייטנים וחזנים ברחבי הארץ והעולם. הוא הוציא עשרות דיסקים וספרים בתחום, ואף זכה בפרס הוקרה מטעם מלך מרוקו על מפעל חייו. גם הוא חש שאי אפשר להקים פה חברה ישראלית-צברית חדשה לגמרי, ולזנוח מאחור במרוקו עולמות שלמים של זהות ומורשת.
בדור קיבוץ הגלויות שלנו, איש החסידות האירופית ואיש הפיוט המרוקאי – נקברו אתמול באותה שעה, בישראל.
לזכרם.

הפנים מאחורי התפילות

"שלום סיון. אני מורה, וכשאני מספרת לכיתה על מי אנחנו מתאבלים ומתפללים אני משתדלת להוסיף פרט אישי כלשהו, כדי שהתלמידים יתחברו. אז קראתי אתמול את סיפורי חייהם של נפגעי הפיגוע באריאל, והתרגשתי:
סמ"ר גל קיידאן ז"ל, בן 19 מבאר שבע, השאיר אחריו תלמידים ומורים מעריצים בקונסרבטוריון בעיר. הוא אהב לנגן והדביק באהבה הזו אחרים. בעשר שנות לימודיו שם הוא התמסר לכלי מיוחד ונדיר – המנדוצ'לו – ואפשר לשמוע ברסיטל הסיום שלו, שם ניגן כסולן, את הכישרון וההתלהבות.
החייל השני, אלכסנדר דבורסקי, נלחם עכשיו על חייו. הוא גדל במולדובה, עלה לארץ במסגרת עליית הנוער לנצרת עלית, למד בויצ"ו-נהלל והתנדב ליחידה קרבית. חלק מבני המשפחה הצטרפו ועלו.
הרב אחיעד אטינגר, אב ל-12, פצוע גם הוא במצב קשה מאוד. בשנים האחרונות הוא התחבר למצוקה של תושבי נווה שאנן בדרום תל אביב, והקים שם ישיבת הסדר. ההכנות שלהם לפעילות בשכונה בפורים – משלוחי מנות, קריאת מגילת אסתר, מתנות לאביונים – היו אתמול בשיאן, כשראש הישיבה נפצע.
שלושה ישראלים מיוחדים, שונים אלה מאלה, עמדו אתמול בבוקר באזור צומת אריאל, אבל האויב רואה את מה שמאחד אותם.
לעילוי נשמתו של גל, ולרפואת אלכסנדר והרב אחיעד".

לצערנו, מאז כתיבת שורות אלה נפטר גם הרב אחיעד אטינגר הי"ד. לזכרו.

האמת של פורים

מסכות, רעשנים, שירים וריקודים. וגם צלופנים. מיליוני ילדים ומבוגרים בארץ ובעולם התחילו השבוע להתחפש ולחגוג את פורים. התפיסה המקובלת היא של התפרקות, שחרור ובלגן, אבל השנה שיתף אותי מחנך של בני נוער ברעיון הבא: "בעצם, כולנו מקובעים. מחליטים דברים לגבי עצמנו, 'אני כזה וכזה', וזהו, אי אפשר להשתנות. אבל בפורים הכל זז ואפשר לצאת מהקיבעון. זו הזדמנות לעשות מהפך בתוכנו, 'ונהפוך הוא', ולפרוץ גבולות. בדרך כלל כשמדברים על פריצת גבולות חושבים על הכיוון השלילי. כשמדברים על אומץ לעשות דברים שלא עושים כל השנה, הכוונה היא למעשים רעים. אבל מה עם האופציה השנייה? מה עם לפרוץ גבולות – לכיוון החיובי? מה עם לתפוס אומץ ולהעז – כדי לעשות דברים טובים שתמיד רציתי לעשות? מי אמר ששתייה בפורים חייבת להביא את האדם למקום רדוד ומכוער, ולא לפתוח אותו למקום רוחני ושמח? בימים האלה אנחנו מרשים לעצמנו להשתולל – מי קבע שזה לא אומר להשתולל לכיוון חדש וגבוה ונפלא?".

בין החפצה להנהגה

היום תענית אסתר, לזכר הצום שאסתר המלכה ביקשה מכל העם לצום עבורה כדי שתצליח לבטל את הגזרה של המן. אבל לא רק תפילה ותענית למדנו מאסתר, גם שמחה. היא מלמדת אותנו איך לשמוח: בתחילת המגילה אחשוורוש עורך משתה שכולו שואו חיצוני, "שופוני", אלכוהול, זהב, כסף והצגת הרכוש שלו לאורחים הרבים. ומיהי מבחינתו חלק מהרכוש והחפצים? אשתו, ושתי. גם היא כלי שצריך להראות ולהחצין. עד היום ההחפצה הזו מלווה את התרבות שלנו, לצערנו.
מול תפיסה שגויה וריקנית כל כך של שמחה, אסתר מביאה את העם בסוף המגילה למצב של אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂון וִיקָר. ואיך אסתר מבטאת שמחה? אחרי המשתה הבזבזני והאגואיסטי, היא מלמדת אותנו לשמוח באמת, על ידי מצוות הפורים שאנו מקיימים גם היום: סעודה שהיא מפגש משפחתי פנימי ולא חיצוני, משלוח מנות איש לרעהו לחיזוק הקשרים החברתיים בקהילה וגם מתנות לאביונים בדאגה למי שאין לו. ככה שמחים. המשוואה התהפכה: לא הוספת רכוש ופרסום לעצמך, אלא יציאה מעצמך והסתכלות על האחר. במקום לחשוב שככל שנקבל יותר נהיה שמחים יותר, אסתר מלמדת שככל שניתן יותר – נהיה שמחים יותר. פורים שמח.