"מיומנה של גרת צדק" בהתפתחות נוספת: הגילוי המפתיע

זה לא סוד, לא קל להיות גיורת.

מה שקרה לי, בסופו של דבר הוביל לגילוי אמת ענקית שהייתה מוסתרת, אבל התפיסה השגויה שהובילה אותי לזה לא הייתה אמורה להיות מלכתחילה.

נפגעתי. נתקלתי באנשים - אני לא כועסת עליהם, וחס ושלום לא מקפידה עליהם - אשר נרתעו מהיותי גיורת. היהדות שלי פוקפקה על ידם, ולי נותר רק לבכות.

לא יכולתי להתמודד עם כך שיש אנשים שבעיניהם אינני יהודייה, שמבחינתם גרים אינם יהודים..

אני לא יהודייה? אני? זה פגע בי במקום הכי רגיש.

אני, שכל חיי סבבו סביב המהות היהודית שלי, הקרבה האינסופית שהייתה טמונה בליבי לבורא עולם, איך אחרי כל מה שעברתי ושיתפתי, יש עדיין כאלו שאומרים שאני לא יהודייה? זה שבר אותי..

אז פניתי למקום היחיד שאליו יכולתי לפנות - לקב"ה. האבא היחיד שלי.

רק כאשר הלב שבור, מגלים מה היא תפילה מכוונת הלב... אז התפללתי וביקשתי בדמעות ישועה.

וכך יום יום במשך חודשים עד שהגיע חנוכה. ובחנוכה הייתי עומדת מול הנרות, מתפללת עד שהדמעות היו מרטיבות את אותיות הקודש אשר בסידור ובתהילים שלי, והלהבות היו מטשטשות והופכות ללהבה אחת גדולה ומנחמת.

"ריבונו של עולם, תעשה לי נס!" וה' לא מרפה מלהושיע…

"אמא, אני חושבת שאת יהודייה"

לאחר שחנוכה עבר, הרמתי לאמא טלפון ושיתפתי אותה במחשבה אחת שלא הרפתה מראשי מאז וזאת חנוכה. "אמא, אני חושבת שאת יהודייה, ואת לא יודעת את זה".

ככה נס החנוכה שלי והמסע לגילוי האמת התחיל.

לא חשבתי ולא האמנתי שהוסתר כזה סיפור מאחורי ההיסטוריה של משפחת אמי. התחלתי לפנות לכל מקום שאני יכולה, במטרה לאמת את המידע שהנשמה שלי התחילה לצרוח ולגלות לי. לא הצלחתי להירגע, לפניי הייתה משימה לא פשוטה כלל, אך הייתי נחושה בדעתי לעשות הכל, אבל הכל, כדי לגלות את המסר שה' ניסה לשלוח לי.

פניתי לרשויות באירופה, לרבנים שונים מחו"ל, למומחים שונים, ובנוסף נעזרתי בארגון "שורשים" שיושב פה בארץ, ושם לעצמו מטרה לעזור בבירור יהדות לכל יהודי שצריך זאת.

התחננתי בפני אנשים המכירים את משפחתי ונמצאים בחו"ל, לנסוע עבורי קילומטרים רבים (המרחקים הם לא כמו בארץ היפה שלנו...), למקומות בהם הטמפרטורה היא מינוס 20 מעלות, והם עשו זאת בשמחה עבורי. ידעתי, ה' נלחם את המלחמה שלי.

וככה, בחסדי שמיים, נמצאה תעודת הלידה של אמא שלי, ובה רשום - אמא שלה יהודייה.

שוק. הלם. מה שהרגשתי כל חיי היה נכון! אני יהודייה מלידה!

אך זה היה רק קצה הקרחון...

זכרונות התחילו לצוף, וההיסטוריה שעד לפני רגע הוסתרה - החלה להתגלות.

סבתא שלי, אמא של אמא שלי, נולדה בשנת 1942. התקופה הייתה קשה, השלטון הנאצי שלט באירופה, והאימה הייתה מורגשת ברחובות. המשפחה של סבתא שלי לא יכלה להישאר בעיר בה גדלה, הטרור הנאצי והאנטישמים השותפים להם (יימח שמם וזכרם, וכל התועבה שהשאירו בעולם) היו בכל מקום. בלית ברירה, בני משפחתה של סבתי נאלצו להתפנות לעיר אחרת, ולחיות את חייהם בתוך מרתף קטן, מתחת לאדמה עם עוד כמה משפחות.

לאחר תום המלחמה, הם חזרו לעיר בה היו לפני שהסיוט הזה התחיל, חסרי כלום. סבתא אמרה שאפילו פרוטה לנר לא הייתה להם...

היהדות של המשפחה שלי נמחקה. הפחד שיחק משחק באירופה, ולהיות יהודי היה בהחלט מפחיד. ההורים של סבתא שלי החליטו לא לדבר יותר על מה שהיה ועל המלחמה. אפילו בתעודת הלידה של סבתא שלי, שניתנה לה רק שלוש שנים לאחר הלידה, לא רשמו שום דת. הפחד היה גדול מאד.

היסטוריה שלמה של משפחה פשוט נמחקה - תמונות, מזכרות, מורשת... נשארו ניצוצות בלבד - קצת אידיש, כמה מאכלים מיהדות פולין וכיסוי הראש של סבתא-רבתא שלי (שלאחר כמה שנים גם הוא נעלם).

את סבתא שלי, במשך כל ילדותה ושנות נעוריה, היו מכנים "יהודונת". היא לא הבינה מדוע, עד שכמה עשרות שנים לאחר מכן, אני, נכדתה, החלטתי לחקור.

במהלך המסע שלי אל האמת, סבתא שלי עברה אירוע מוחי ומאז לא חזרה לעצמה...

ברוך ה' היא חיה, אבל היא כבר לא מה שהייתה לפני, ואינה מצליחה יותר לחשוב בצלילות.

וכאן נתקע כל התהליך, היא כבר לא זוכרת כלום מתקופת המלחמה, הילדות שלה נשכחה ממנה, וכדי שיהיה אפשר לסיים סופית את התהליך - היה צריך עוד מידע שרק לה היה.

לא היה לי ספק שהכל משמיים, התזמון היה פשוט כל כך מדויק. ה' אמר שזה מספיק עבורי.

וזה הספיק לי. זה הספיק כדי לגלות לי את מה שתמיד ידעתי.

קניתי לאמא סידור ותהילים, והדרכתי אותה איך להדליק נרות שבת. היא העבירה את זה גם לאמא שלה, סבתי. מצער רק לחשוב שהסיפור של המשפחה שלי הוא כנראה לא הסיפור היחיד. יש עוד משפחות שהמורשת שלהם נמחקה בגלל הנאצים יימח שמם, והסוף שלהם לא היה שמח כמו שלי… קטונתי.

הקב"ה נלחם את המלחמות שלי, כדי שאני אוכל להילחם במלחמות של אחרים.

אני יהודייה, עם ובלי זה. הנשמה שלי ידעה את מה שלא ידעו במשרד הפנים. אולי אני אחת מתוך אלף, אולי... אבל הסיפור שלי הוא מוסר השכל. ה' נתן לי תפקיד, נתן לי במה באתר ובעלון הידברות, ושלח אליי שליחים נאמנים שעושים עבודת קודש.

עצמותיי ובשרי נהפכו להיות מוסר השכל לא לפסול גרים. הכל בהשגחה עליונה, ואין לנו מושג למה אנחנו אומרים "לא". הכל הסתרה בתוך הסתרה, האנשים שאנחנו פוגשים, הסיטואציות שנקרות בדרכנו, זה לא סתם ובמקרה. רק מה'.

וזה מה שאומר דוד המלך במשפטו "אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם" (תהילים, יט). אין השגחה פרטית ואין כלום, אם לא נקשיב לקב"ה. הכל תלוי בהסתכלות ובמעשים שלנו. אנחנו אלו שבוחרים אם נראה את ההשגחה הפרטית שלנו. נכון, ה' לעולם לא יפסיק את השמירה שלו עלינו, אבל אנחנו כן יכולים לפספס את האושר שלנו. כאשר אדם בוחר להיות פתוח, להסתכל נכון על המציאות, לא לשלול את מה שהחיים מזמנים לקראתו - הוא מצליח לחוות את המציאות האלוקית וממש להרגיש, מוחשית, את הקב"ה איתו בכל רגע.

לעומת זאת, אדם שלא מסתכל על המציאות בצורה הנכונה, וחושב שהקב"ה צריך להיות מותאם ל-4 אמות דעותיו והרגליו, פשוט מפספס את הקב"ה!! למרות שה' מדבר איתו, הוא מפספס אותו! היש דבר יותר נורא מזה?

דעו: "כל הבא על האדם ביד הקדוש ברוך הוא. כגון: ארוך, קצר, עני, עשיר, חכם, שוטה, לבן, שחור - הכל בידי שמים הוא. אבל צדיק ורשע - אינו בא על ידי שמים, את זו מסר בידו של אדם - ונתן לפניו שתי דרכים, והוא יבחר לו יראת שמים". תבחרו להיות צדיקים, תבחרו להרבות אהבה ולא לפסול אנשים, תבחרו לא לתת מקום לדעות הקדומות ואל תאמינו ללשון הרע. אל תסיטו ראש כאשר ריבונו של עולם מדבר אליכם..

תודה לכל מי שעזר לי במסע שלי, תודה לארגון "שורשים" על עבודת הקודש שהם עושים עבור עם ישראל, גם אם בסוף לא הצלחתי להשלים את התהליך.

האנשים שמכירים אותי לא הופתעו כלל לגלות את הסיפור הזה, מבחינתם לא קיימת מציאות בה אני לא יהודייה. ה' אוהב אותי בלי סוף, הוא אסף את הדמעות שלי והרכיב איתם נס. אני יהודייה - ואף אחד לא יכול לטעון אחרת.

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.