הקרב על הטרמינולוגיה: הכנסת חמץ לבתי חולים – כפייה חילונית על הרוב?

עריצות המיעוט, גבולות הפלורליזם, החופש לדת והפיתה שעוברת בין כולם – הכל תלוי בשאלה איך בוחרים לדון בסוגיית הכנסת חמץ לבתי חולים, שהגיעה באחרונה לפתחו של בית משפט העליון, בעקבות עתירות שהוגשו נגד הנוהל האוסר על הכנסת מזון חמץ לבתי החולים במהלך ימי החג. לעתירה נגד האיסור שותפים רבים, החל בפורום החילוני שטוען שמדובר בכפייה דתית, ועד לארגון עדאלה שמייצג את אזרחי ישראל הערבים.

נכון לעכשיו, בית המשפט לא קיבל הכרעה. הדיון הסתיים בכך שבג"ץ הוציא למדינה צו על תנאי, שמורה לה להשיב ולנמק מדוע היא אוסרת על הכנסת מזון בכלל וחמץ בפרט לבתי החולים בתקופת חג הפסח. אם השופטים לא יקבלו את נימוקי המדינה, שיוגשו עד לאחר הפסח הנוכחי, הם עשויים להוציא צו שיאסור על יישום המדיניות למנוע הכנסת חמץ למתחמי בתי החולים בפסח. המשמעות היא שבמהלך חג הפסח, לא הקרוב, יוכלו מבקרים וחולים להכניס חמץ לתחומי בית החולים.

נתחיל מהפן ההלכתי. האיסור על חמץ הוא לא רק באכילתו. על פי ההלכה, חמץ אסור באכילה ובהנאה החל מבוקר ערב פסח ועד צאת שביעי של פסח, ואיסור חל על הימצאותו של חמץ ברשותו של יהודי. לכן מצווה לבער את החמץ טרם כניסת הפסח. איסור אכילת החמץ בפסח הוא איסור חמור. העונש על העובר עליו במזיד, על פי ההלכה, הוא כרת. האיסור הוא גם שלא ייראה חמץ ברשות אדם בפסח, וכן שלא יימצא חמץ ברשות אדם בפסח. רוב היהודים מכשירים את הבית לקראת פסח, ואכן - לא אוכלים חמץ מחוץ לבית. במילים פשוטות יהודי מאמין ששומר תורה ומצוות, ולא משנה איפה ממקמים אותו בספקטרום האמוני, לא יכול להסתדר בימות הפסח עם חמץ. המשמעות היא שהכנסת חמץ לבתי החולים עלולה לפגוע באופן מהותי בחופש לדת, כלומר בחופש לקיים את ההלכה במדינת ישראל, שעה שאין מדובר בעניין של נוחות החולה או טעמו האישי – אלא בפן מהותי באורח חייו.  

אחת החלופות שהוצעו היתה לאפשר למי שמעוניין לאכול חמץ בפסח לאכול בכלים חד־פעמיים — טענה שנפסלה בעיקר בשל העלויות הכספיות הכרוכות בה; האפשרות השנייה שהועלתה היא הקמת מתחמי אוכל לא כשר לפסח בתוך בתי החולים, הצעה שגם כן לא התקבלה. הביקורת שהועלתה נגד ההצעה היא שמתחמי חמץ הם "מכלאות" לחילונים. הכל שאלה של פרשנות ומידתיות. ברור ומובן שיהודי שומר תורה ומצוות לא יכול להתאשפז בחדר בו שכנו אוכל חמץ. עבור היהודי המאמין ושומר ההלכה, הפגיעה היא לא רק ברגשותיו - אלא ייהרג ובל יעבור. לכן אם כבר, הפגיעה האקוטית היא דווקא ביהודי האמין שייאלץ להדיר את רגליו מבית החולים.

קחו למשל את יום השבת אחד הימים הכי קדושים ליהודי בו רק במקרה של פיקוח נפש מותר לחללו. כאשר יהודי נאלץ להתאשפז בבית חולים שאינו מקפיד על שמירת השבת, אינו דורש שחבריו לחדר שלא יחללו שבת. נכון, הוא מצפה שיתחשבו בו - אבל הוא לא מנסה לכפות את אמונתו על האחר. פסח כאמור הוא סיפור שונה. זוהי טעות יסודית לקחת הלכה, להפשיט אותה מהקשרה האמוני והדתי ולהפוך אותה לפולמוס משפטי נטול זיקות.

לא נחלת הציבור החרדי, אלא של עם ישראל

בחוקי היסוד שלה מוגדרת מדינת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". כלומר לפי ההגדרה היבשה, מתוקף הגדרתה של המדינה מתבקש לכבד את חג הפסח שבעיני רבים, נוסף להיותו חג דתי, הוא גם חג לאומי - נחלתו של עם ישראל. אם כך, איך מסתדר הטיעון שהמדינה היהודית כופה עצמה על המדינה הדמוקרטית? מאחר שמדובר בסוג של יצור כלאיים (יהודי ודמוקרטי) מוטב להבהיר שהיהדות קדמה לדמוקרטיה, תרתי משמע.

(צילום: shutterstock)

בשורה התחתונה - איסור אכילת חמץ איננו נחלתו של ציבור חרדי או דתי. לא מדובר על ניסיון של מיעוט להשליט את דתו, אמונתו ואורחות חייו. מעבר לפן ההלכתי שמחייב אותנו לא להתפשר מדובר על שמירה על הזהות שלנו כיהודים. אם במדינת ישראל לא נכבד את איסור אכילת חמץ, היכן כן נכבד? מה גם שרוב הציבור היהודי מקפיד שלא לאכול חמץ כך שהכנסת חמץ עלולה לפגוע ברוב הציבור, בעוד שהפגיעה ממניעת הכנסת חמץ (היום, אגב, יש תחליפים מצוינים) תפגע במיעוט.

אחת הטענות שעולות היא שהכפייה הדתית פולשת/ זולגת/ מחלחלת למרחבים ציבוריים. טרמינולוגיה שמשתמשים מחזיקי "ההדתה" שרוצים לכפות דגם של אזרחים קוסמופוליטיים, נטולי דת זיקות והקשר (להם מותר כמובן, כי הרעיון שלהם יותר טוב ממילא, לפחות כך הם חושבים). הכפייה הדתית כשלעצמה היא התבטאות ערכית-פוליטית, שבוחרת לנתח את המציאות מנקודת מבט שאיננה רלוונטית לעם ישראל. אחד הטיעונים הכי "חזקים" שלהם הוא הפגיעה בניידות התחבורתית בשבת, שנובעת מכך שאין תחבורה ציבורית. אם ננתק לרגע את ההקשר הדתי, נשאל - האם שמתם לב שביום ראשון, יום המנוחה במדינות אמריקה ואירופה, רוב החנויות והאזרחים פשוט נחים? מישהו טוען לכפייה? אבסורדי לגמרי - הרי הם אלה שהביאו לעולם את הערכים שלוחמי החופש מנסים להנחיל לנו כעת. ההגינות מחייבת לומר - אין בישראל כפייה דתית אלא במקרה הזה - מדיניות שמאפשרת לרוב הציבור להמשיך לקבל טיפול רפואי חיוני בימות החג, תוך שמירה על אורחות חייו. אם כך, מדוע המיעוט הבוחר לאכול חמץ בפסח רוצה לכפות את רצונו על הרוב?   

לא אחת נתקלים במצבים בהם שופטי בית משפט העליון (בשבתו כבג"צ) מתבקשים להכריע בסוגיות אזרחיות, ערכיות, מוסריות ודתיות. בפועל החברה הישראלית בתהליך התכתשות מתמשך, בו לעיתים עושים שימוש בבית המשפט, כך שמערכאה שיפוטית הוא הופך לערכאה שמעצבת בחקיקה את הזהות האזרחית והיהודית המשותפת. אולי התהליך מתרחש בגלל שאיבדנו את היכולת להסכים, להתפשר ולדבר תוך כבוד הדדי. וזה אולי הכי חבל.