איה קרמרמן מודה לה' על שהפורים של ילדיה שונה משל ילדותה

זה היה רגע מכונן, ואף על פי שהייתי רק בת ארבע אני זוכרת אותו כאילו זה היה אתמול. ישבתי בסלון בבית אמי ופתאום נכנסה הביתה מיקה, דודתי, עם שלוש קופסאות ענקיות ובתוכן שלושה אוצרות: שלוש תחפושות קנויות מהחנות. זורו לאורי, בן הדוד שלי, ושתי נסיכות, לאחותי ולי. אני זוכרת את רגע פתיחת הקופסאות כרגע שבו חלומות מתגשמים. נגיד, אם זה לזכות באוסקר או זה? אז זה.

התחפושת של נסיכת השלג הייתה מבד סאטן מבריק בצבע כחול, ועליה היו מודבקים כדורי נוצות לבנים. הייתה לשמלה חישוק פנימי, קרינולינה, שהפכה אותה למנופחת כמו של הנסיכות של באמת. של הביוקר. היה גם בונוס, אם צריך עוד בונוס בהגשמת חלומות: כפפות תואמות עם נוצות לבנות. בקיצור, להתעלף.

למה הפורים הזה זכור לי כל כך? כי כשגדלנו, אף אחד לא היה קונה תחפושות. היינו יצירתיים. הייתי תינוקת בעגלה עם חיתול של מבוגרים, קריוס ובקטוס עם חברתי מאיה, מלאכית עם כנפיים מצמר גפן וקולב מכופף סביב הראש, עכבר העיר ועכבר הכפר עם זנב מגרביון. אבל להיות נסיכת השלג, משמע אלזה המקורית, היה ללא ספק אחד מהשיאים.

יש התאוריה שאומרת שילד מתחפש למה שהוא שואף להיות. המסכה, על אף היותה מסך, דווקא מגלה טפח מעולמו הפנימי החבוי. הבית שלי הוא כמו חנות תחפושות ענקית, כל השנה. ואחרי אין סוף דיוני תחפושות, שבדרך כלל מתחילים כשאנחנו יושבים בסוכה, אני ממש יכולה להגיד שכמו שלא התאוויתי להיות עכבר או בקטוס, כך גם הילדים שלי לא מעוניינים, מתוך עולמם הפנימי, להיות דרקולה, שודדי בנקים, פיראטים או מצחצח נעליים. הם התחפשו לכהן הגדול לא כי הם בעלי שאיפות. ילדים לא רוצים להיות סופרמן כי הוא מציל את העולם, הם רוצים להיות סופרמן כי הוא משוחרר מהמוסכמות החברתיות שמגבילות את כולנו. ליום אחד הם רוצים לעשות מה שבא להם. הם רוצים להיות חזקים מכולם, ושאף אחד לא יגיד להם לשבת, לשלב ידיים ולא לדבר במהלך השיעור. צודקים. תזרמו איתם גם אם בא להם להיות שלד או מנהל בית הספר.

זיכרונות הילדות מפורים מחדדים לי את הפער בין הילדות שלי ובין זו של ילדי, וכמה אני אמורה להיות בהודיה להשם יתברך על הפער הזה. שאר החגים הצליחו להחזיק במסורת. רוב היהודים חוגגים את ליל הסדר, כמעט כולם סועדים יחד בערב ראש השנה, אין מי שלא מדליק נר חנוכה וידוע שרבים צמים ביום הכיפורים. לא הכול נתלש. לא הכול נמחק. אבל איכשהו, אולי זה בדיוק ההסתר של אסתר, פורים על שלל המצוות המדהימות שלו נמחק מרוב עם ישראל. נשארה הקליפה, המסכה.

הכי מגילת הסתר

לאחרונה נשאלתי בריאיון מה אני נותנת במשלוחי המנות, אם אני מסרבת להכניס הביתה ממתקים. עניתי שהשנה אני מכינה אתרוגצ'לו. המראיינת נחרדה. היא לא הבינה למה אני שולחת עם הילדים לגן ליקר אלכוהולי של אתרוגים. הייתי צריכה להסביר שאת מצוות משלוח מנות מקיימים בבוקר הפורים, ושזוועות הממתקים ביום מסיבות הגן נחשבות רק בתזרים החברות המסחריות. עוד יותר בלבלתי אותה, והיא באמת לא הבינה. איפה בדיוק מחלקים משלוחי מנות אם לא בגן?! חייכתי. אני יודעת מאיזו בורות היא מדברת. הייתי שם. בול.

בתור נערות ממש חיפשנו איך לחגוג את פורים. כמה שהיינו רחוקות, פחד אימים. ידענו שיש חג, פשוט לא ידענו מה לעשות עם הידע הזה. לא הייתה לנו דרך לחגוג אותו ברגע שיצאנו ממערכת החינוך, שכמובן לא לימדה איך חוגגים אותו בקדושה, רחמנא ליצלן. ואז? מה נשאר מפורים? עדלאידעות חסרות צניעות ומסיבות דוחות במועדונים עוד יותר דוחים. אין יותר הסתר מזה.

כשאני חושבת על מסורת פורים אצלי בבית, ברור שיש תחפושות ומשלוחי מנות, אבל אנחנו גם דנים יחד למי נכון לתת מתנות לאביונים. אם הילדים לא יהיו חלק מההחלטה, איך הם יידעו שביום הכי קדוש בשנה, ביום הכי מסוגל לניסים והתהפכות הטבע, הדבר הראשון שאנחנו מצווים עליו הוא לתת? איזה מסר מדהים זה להעביר הלאה לדורות הבאים. יותר מסבר לי את האוזן מצפייה בבנות מועדון גלבוע בריקוד הסמבה על במה מספר 3.

האמת היא שדווקא במצוות מתנות לאביונים, אני חושבת שישראל מחופשת הכי טוב שאפשר. השיח מדבר על כמה אנחנו מפולגים, לשסעים העם שלנו קרוע, כך אומרים. אבל בעיני מדינת ישראל רק מחופשת לנהנתנית, מחופשת לאנוכית, מחופשת למפולגת ומנוכרת. אין ספק שזה רק ההסתר שבדבר. כי יש האמת לאמיתה, יש השיח המפטפט לריק ויש אלו שפשוט עושים.

בישראל פועלים כ-15 אלף ארגוני חסד. עזר מציון, עזרה למרפא, ארגון שלווה, ארגון לתת, לקט ישראל ועוד. יש אפילו אפליקציה שמשדכת בין אנשים שרוצים לתת מזמנם ולחלוק מהיכולות שלהם לנזקקים, ויש את ארגון ידידים, הצדיקים שמחלצים אותך אם נתקעת עם פנצ'ר באמצע הדרך. ברגע האמת יהיה שם מישהו שיושיט יד. כל הפעילות המדהימה ומלאת הנתינה הזאת, אשר מערבת אלפי נותנים ומאות אלפי מקבלים, כל אלו שגורים תדיר בפי כולנו, בלב אחד, כאילו זה הדבר הכי ברור שיש. נו, זה ברור. אנחנו יהודים, ערבים זה לזה. זה בגנטיקה שלנו, לא? אז אני תוהה בקול, האם מתנת הנתינה, זו שפועלת בחוסר אנוכיות, האם היא האמת שלנו? או שאולי היא המסכה?

סלט שורש סלרי טרי

עכשיו זו עונת השורשים, הם גדולים ועסיסיים ומלאי טעם וריח. הם ממש נהדרים טריים או כתוספת טעם לפירה. בסלט שורש סלרי טרי השורש לא צריך הרבה, הילדים אוהבים אותו פרוס דק עם לימון ומלח.

המצרכים הדרושים:

1 שורש סלרי / רבע כוס חמוציות / רבע כוס אגוזי פקאן מסוכרים קצוצים / רבע כוס כוסברה ופטרוזיליה קצוצות / מיץ מלימון אחד / 2 כפות שמן זית / מלח

אופן ההכנה:

מקלפים את שורש הסלרי ופורסים במנדולינה לפרוסות דקות / מערבבים את כל המרכיבים יחד, טועמים ומתקנים תיבול.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".