תחפושות של אחרי פורים: למה אנחנו לא מי שאנחנו?

רגע אחרי, כשאנחנו משילות את התחפושת הפורימית וחוזרות ל"תחפושת" האמתית, חשוב שתקראי את זה...

למה אני קוראת לזה תחפושת? מי מתחפש, ומתי?

לא מזמן שוחחתי עם אישה נחמדה מאד ומעניינת מאד. תוך כדי שיחות ודיבורים היא מספרת על עצמה, בלי לשים לב שהיא כל הזמן כל כך במאמץ להיות ולהיות ולהיות... מי שהיא לא!

והאבסורד הוא שהיא רק תיארה במילים את הכל מסביב, ולא ידעה את זה.

שאלתי אותה "תגידי, חני (שם בדוי), יש לך מקום משוחרר שעושה מה שהוא רוצה? שאת פשוט מביאה את עצמך כמו שאת, אומרת מה שאת רוצה? לא עושה 'חשבון' למה אנשים יגידו?".

והיא ענתה, "נראה לך?! מה פתאום! אוי ואבוי אם אני אהיה מי שאני רוצה להיות"...

שאלתי אותה, "למה את מתכוונת, מה יקרה אם תהיי מי שאת רוצה להיות?".

והיא אמרה אני ממש מתביישת, כולם יצחקו עלי, יחשבו שאני כזאת...", וכו'.

בשיחה מעמיקה יותר הבנו את השורש. חני התרגלה כך בבית הוריה. אמא שלה תמיד "עשתה חשבון" למה אנשים יגידו, והתנהגה לפי זה. "לא נעים לצאת עם נעלי בית למכולת", "לא יפה לשים שירים בקולי קולות". וזה נראה מצחיק מאד לצאת ככה, כי אם יראו, אז... "ותסתכלי במראה לפני שאת יוצאת שלא תצאי כמו זלמנית ויחשבו שאמא שלך מזניחה אותך"...

ועוד הרבה משפטים שבעצם לימדו את חני שלהיות מי שהיא - זה לא טוב, ולהיות מי שהם - זה מבייש, וזה לא כדאי, כי יצחקו, כי יגידו... כי יסתכלו...

אז מי אנחנו באמת?

ככל שהתחפושת שלנו מוצלחת וטובה יותר, אנחנו מתרחקים מהזהות האמתית שלנו.

הרבה פעמים, בלי לשים לב בכלל, אנחנו מנסות לחקות כל מיני אנשים וכל מיני התנהגויות, ומסתירות את מי שאנחנו באמת - כי להיות מי שאני זה מבייש, זה לא מספיק מוצלח (כי יש טוב יותר) זה לא מושלם, זה לא טוב.

הילדים שלנו לומדים מהר מאד, לחקות את ההתנהגות הזו ומתנהגים כך גם כן, ובלי משים אנחנו מונעים מהם להיות מי שהם באמת. אנחנו מונעים מהם לאהוב את עצמם, את הגוף שלהם, את התכונות שלהם.

לפעמים את לא מבינה, איך יכול להיות שהוא כזה ביישן? למה היא צריכה להתארגן כל כך הרבה זמן מול המראה? היא בסך הכל יורדת למכולת להביא חלב?!

לא נעים להגיד, אבל יש לך הרגשה לפעמים שהוא מתבייש בך, שהוא לא רוצה שתגיעי לבית הספר לכיתה להביא לו את ה... "אני אסתדר", הוא אומר לך. ולמה הוא כל הזמן הולך לחבר ולא מזמין אותו אליו הביתה?...

מה, יכול להיות שהילד שלי מתבייש באמא שלו? בבית שלו? באחים שלו?

יכול להיות שהילדה שלי בסך הכל בת 10, וכבר אכפת לה כל כך מה חושבים עליה?

כן! כן! זה יכול להיות.

אלה דברים שבלי להתכוון, אנחנו משדרים (חס ושלום! לא אומרים אף פעם...) לילדים שלנו, ואת זה הם מפנימים - שלהיות איך שהם זה לא מספיק, ושלהיות מי שהם זה לא כדאי. הם לומדים שהם צריכים להיות מישהו אחר... הם לומדים שכדי להרגיש ערך וחשיבות - זה לא מספיק רק להיות מי שאני, אני צריך להתאמץ, והסביבה היא גם זו שנותנת את ה"אישור" אם אני בסדר או לא, אם אני חשוב וטוב מספיק או לא...

ממילא, הם "עושים חשבון" למה יגידו, חושבים פעמיים לפני פעולות שהם עושים כו'.

יש ילדים שמתאמצים מאד להיות משהו כדי להרגיש טיפה ערך וחשיבות...

אמא יקרה!

גם את זה את יכולה ללמד את הילדים שלך, וגם את זה יש בידיך למנוע.

בואי תהיי מי שאת!

תאהבי את עצמך כמו שאת, תאהבי את הילדים שלך כמו שהם. כעת, כשאת מודעת לכך, את יכולה לבחור האם להיות מי שאת, או מישהי אחרת.

תאהבי את עצמך כמו שאת, תאהבי את הילדים שלך ואת בעלך כמו שהם, ותרגישי את השחרור. את תכירי אותם באמת, תכירי את עצמך באמת, ואת גם תראי שיאהבו אותך יותר, כי כשאת לא מחופשת ומתאמצת - מתגלה האמתי שלך. כל אחד הוא מיוחד, ויש לו הייחודיות הבלעדית שלו, וזו ההזדמנות שלך להראות את זה החוצה ולתת לאחרים ליהנות מזה. ממילא, גם את תיהני מהילדים האמיתיים שלך.

בהצלחה!

יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות, מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il