סיון רהב מאיר על המצוקות הלאומיות, והשאלות הנכונות

1. גדעון סער ניתק השבוע שיחה אחרי שתי דקות של ראיון ברדיו "גלי ישראל". שווה להתעכב על מה שקרה שם, בתקופה שבה התקשורת היא נושא מרכזי בבחירות. המראיינים, נועם פתחי ויותם זמרי, פתחו כך: "אם שרשרת פיגועים כזאת ביהודה ושומרון הייתה מתרחשת כשמישהו כמו בני גנץ מנהיג - אתם הייתם על הגדרות. הייתם אומרים לממשלה: תשנו פאזה ותתחילו לעבוד. אז מה אתם אומרים היום לתושבי יהודה ושומרון?".

סער ענה שיש לפעול במישור הביטחוני וגם לחזק את העיר אריאל ואת ההתיישבות. השניים נתנו לו להשיב, והמשיכו: "אבל גדעון, זה מאוד כללי, ואנחנו פוחדים שנעבור לסדר היום בעניין הזה, כמו שאנחנו תמיד עושים לצערנו. אנחנו חודש לפני בחירות. הליכוד אומר: המצב בארץ מדהים, יחסי החוץ מדהימים, הכלכלה משגשגת. אבל בוא נגיד את האמת: מבחינת הרתעה מול האויבים שלנו, אנחנו חלשים מאוד". "אתה יכול להמשיך ולזלזל", אמר סער. "לא, אני לא מזלזל", ענה זמרי, "אני רק אומר: ההרתעה נחלשה". וסער ענה: "אתה רוצה לאפשר לי לענות גם? לא, כי לא נראה לי שזו מטרת הראיון, אז בוא נסיים אותו עכשיו", וניתק.

מה קרה כאן, ולמה זה חשוב? סער ודאי חשב שהוא עולה לשידור ברדיו ימני, ולכן התכונן לראיון אוהד. שנים הוא מתמודד באולפנים עם שאלות קשות משמאל, לזה כבר התרגל, אבל שאלות קשות מימין?

חשוב להסביר: תקשורת "ימנית" אין משמעותה תקשורת מלטפת שמהללת את נתניהו, רעייתו וכל חברי תנועתו. צריך לאזן את התקשורת לא כדי לשבח ולפרגן (אף על פי שבהחלט מותר להצביע על הישגים ולא רק לבקר). הגיוון נדרש כדי לאתגר סוף־סוף גם מהצד השני.

דמיינו שחברי הממשלה לא יענו רק על שאלות בנוסח למה בונים ברמת שלמה, אלא גם למה לא בונים יותר, כפי שהבטיחו. דמיינו תקשורת שלא טורחת רק להזדעק מכל גילוי "הדתה", אלא שואלת שאלות נוקבות גם על הבורות של הנוער ביהדות. אפשר לתת עוד אין־ספור דוגמאות נפלאות, רק שלא ינתקו בצד השני.

2. ביום ראשון הגיע מחבל עם סכין לאזור צומת אריאל. לפי העדויות, החיילים במקום לא הגיבו לניסיון הדקירה, ולא חתרו לנטרל אותו. הוא הצליח לדקור חייל וגם לחטוף את נשקו, והמשיך לפיגוע נוסף עם הנשק שברשותו. הרב אחיעד אטינגר שמע את היריות, דרך את נשקו וירה לעבר המחבל, אך נפגע.

נשיא המדינה, ראש הממשלה ורבים נוספים שיבחו את התעוזה, הגבורה והמהירות שלו - אך במערכת הביטחון הודו השבוע שמשהו בהרתעה, בתגובות, בדריכות החיילים, צריך להשתנות. מחבל לא אמור לצאת חי ולהימלט מתקרית כזו, שאינה יחידה ברצף הפיגועים האחרון.

שלושה ימים אחר כך, צה"ל הציב מיגונית נגד ירי בצומת גבעת אסף והסיר אותה בתוך זמן קצר בעקבות לחץ ציבורי (אגב, אם בצה"ל חושבים שמיגוניות כאלה יצילו חיים והן חשובות, אז שיתמודדו עם יממה של פוסטים ציניים בפייסבוק - וישאירו אותן).

השבוע נחשפה גם פעילותו התורנית־חברתית של אטינגר: הוא גילה את מצב השכונות בדרום תל־אביב, והחליט לשנות את מסלול חייו כדי לדאוג לצביון ולרוח שם. "יש פה עזיבה בלתי נגמרת, אין גיבוש חברתי, אין חיי קהילה, ילדים מפחדים לרדת בשש בערב להוריד שקית אשפה. יש פה פשע ואלימות ואוזלת יד של הרשויות", אמר לפני כשנתיים בראיון לעיתון "בשבע", וסיפר איך עבר עם משפחתו לכמה שנים לאזור, כדי להקים ישיבת הסדר. הוא לקח בית כנסת ישן ברחוב יסוד המעלה, קיבל את המפתח ופשוט החיה אותו. תלמידים וזוגות צעירים הגיעו למקום, והחלו בפעילות נרחבת עם התושבים הוותיקים שחיים בין מהגרים, פליטים ומסתננים.

גם בתחום העובדים הזרים, נזכרתי השבוע, כבר התקבלה החלטה ואז בוטלה בלחץ פוסטים ביקורתיים. הממשלה הרי הציגה מתווה פינוי, אבל גל גינויים גרם לה לחזור בה. חבל. אם נתניהו חשב שההסכם עם האו"ם חיוני - צריך היה לבצע אותו.

כשמסתכלים על סיפור חייו של אטינגר מגלים אדם אחד, מלא אכפתיות ומסירות נפש, שניסה לפתור לבד מצוקות לאומיות שמדינת ישראל צריכה לפתור: ההרתעה כלפי הטרור והשכונות בדרום תל־אביב. לבעיה אחת הקדיש את חייו, על השנייה שילם בחייו.

3. המייל הבא הגיע מריגה, בירת לטביה: "שלום, שמי גל נחום פישביין, מורה בבית הספר היהודי בריגה. בשבת שעברה בבוקר קראנו בבית הכנסת את המילים 'זכור את אשר עשה לך עמלק', הפרשה שקוראים בכל שנה לפני פורים. המילים האלה מזכירות לנו שיש עוד רוע בעולם, שלא ניתן לשקוט עד שהוא ייעלם.

"בדרך חזרה מבית הכנסת, 50 מטר ליד ביתי, סמוך לאנדרטת החירות בעיר, ראיתי אירוע מוזר. מתברר שבדיוק ב'שבת זכור', ה־16 במארס, החליטה מועצת העיר לקיים אירוע זיכרון ללוחמי לטביה של האס־אס. מול עיני ראיתי מאות גברים מבוגרים לבושים במדי אס־אס. עשרות שוטרים ניסו להיות חיץ בין תומכי הנאצים האלה לבין אלה שהפגינו נגדם. כזכור, כמעט מאה אלף מיהודי לטביה הושמדו פה באכזריות בשואה. קשה לי לתאר את ההרגשה שלי. סלידה עזה, פחד וחשש.

"מאוחר יותר, בבית, בשולחן השבת, ניסיתי להירגע, להתחבר קצת לנצח. בני בן השש ביקש לשמוע סיפור מהספר של הרב שלמה קרליבך. פתחנו את הספר בסיפור על יהודי אחד באושוויץ. רגע לפני שנשלח לתאי הגזים, ביקש מהדוד שלו לסיים את המסכת שלמד, כי הוא לא יספיק לסיים אותה. קרליבך חותם את הסיפור הזה וכותב: אנחנו כולנו צריכים עוד לסיים את כל אותם ספרים שהקדושים האלה, שנרצחו על ידי הנאצים, השאירו פתוחים, באמצע הלימוד. התפקיד שלנו הוא למלא את החלל. בתפילה גדולה שנזכה לראות כבר את הטוב הנצחי מנצח את הרוע".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".