נשברתי, הורדתי כל סממן יהודי - עד שבפורים 2015 השתנו לי החיים

במגזין 'במה' מובא סיפור נפלא שסיפר הרב אליאב מילר, יו"ר ארגון 'לב שומע': יוסי הוא בחור בן 20 ממשפחה חרדית. מבחינה חיצונית הוא משדר עוצמה, אך עמוק בפנים יש לו 'נפש של חמאה'. יוסי לא ידע להצביע בדיוק מה גרם לו להסתובב עם החברים מהשוליים. לא היו לו טענות ספציפיות על הבית בו גדל או על מוסדות הלימוד בהם התחנך.

יוסי זוכר את הכאב של אבא שלו. אבא היה יוצא לטייל אתו בשכונה, מבקש ומתחנן שיעזוב את החברים ושיתחיל 'לעשות עם עצמו משהו חיובי'. יוסי מצדו זוכר איך היה מקשיב ומאוד רוצה לעשות מה שאבא רוצה. אמא היתה שותקת בכאב, ולא היתה אומרת מילה. "אמא היתה אישה שברירית", מספר יוסי לרב מילר. "הייתי קם לתפילה כי אמא הייתה נכנסת לחדר ועומדת לידי בשקט ומביטה בי בכאב, לא יכולתי להמשיך לשכב. הייתי קם וממשיך איכשהו לסחוב את היום".

"מעולם לא התפללתי. לא, לא שלא עמדתי שמונה עשרה, לפעמים אפילו הייתי מעשרה ראשונים שהגיעו אל בית הכנסת. אבל אין קשר לתפילה ואין קשר לכלום, אין-קשר, אתה מבין?!", שואל יוסי בכאב את הרב מילר. "לא הבנתי שאני עומד מול בורא עולם שמקשיב לי ואוהב אותי. עד שכיביתי את השאלטר. הורדתי כל סממן יהודי. אתה מבין, כן?"

"בפורים תשע"ה השתנו החיים שלי. כולם שתו יין. אבא שלי, האחים הגדולים שלי וגם אני החלטתי לטעום. את מה שקרה אז אני לא יכול לשכוח. אבא תפס אותי ובבכי עצום חיבק אותי וצעק: 'יוסי, אני אוהב אותך!' אני צעקתי חזרה: 'אבא, גם אני אוהב אותך!' ולראשונה הרגשתי, לא יודע מה בדיוק, אבל הרגשתי כזה מין רגש חם כזה.

"אני גם צעקתי, 'למה? למה?' ולא הבנתי למה צעקתי 'למה'. מה קרה אחר כך? אני רק זוכר שבכיתי, בכיתי ובכיתי ונרדמתי", מספר יוסי לרב מילר שמקשיב באהדה.

"אחרי יומיים פגשתי את 'אליהו הנביא'", ממשיך יוסי בדבריו. "אתה מבין, לא ממש, אבל קראו לו אליהו, ובשבילי הוא היה ממש מלאך. הכרתי אותו דרך פנחס, אברך שהתגורר בשכונה סמוכה, אדם רגיש וטוב לב. פנחס ניגש אלי יום אחרי פורים, טפח לי על השכם ושאל לשלומי. חייכתי אליו והוא ממש כבש אותי. הוא הקשיב לי לכל השאלות שהציקו לי עמוק בלב, דיברתי יותר משעה, בסוף הוא רק אמר: 'נו טוב, בא נלך לאכול משהו'.

"פנחס לקח אותי לבית שלו, הכין לי ארוחה טובה, ופתאום שמתי לב שבכלל לא מפריע לי שהוא לא נתן לי תשובות לשאלות שלי.

"נשארתי לישון בביתו. בבוקר הוא העיר אותי ואמר לי: 'נוסעים'. נכנסנו לרכב הפשוט שלו ונסענו לבית חלקיה, עצרנו ליד אחד הבתים, הוא דפק ונכנס וקרא: 'שלום, זה פנחס'. אני ממש התביישתי, ניגש אלינו זקֵן עם זקָן של 'אליהו הנביא'.

"נולדתי מחדש שם בבית חלקיה"

"פנחס חיבק אותו וערך בינינו היכרות. 'זה יוסי', אמר לזקן, 'וזה סבא אליהו', אמר לי. באותו לילה נשארתי לישון אצל סבא אליהו, ולאחריו עוד אחד ועוד שנתיים. כל בוקר, או יותר נכון לפנות בוקר, סבא היה קם ואני הייתי גם קם. אתה מבין?", שואל יוסי, "הוא מעולם לא העיר אותי, הוא רק היה 'מחייך ומאיר פנים'".

"'אליהו הנביא' היה כל הזמן נמרץ, חוץ מבית הכנסת, שם היה הולך ברוגע כזה. בהתחלה, רק הייתי עומד לידו בתפילה וחולם. פעם אחת ראיתי אותו בוכה. בדרך אחרי השיעור, כשהלכנו לחלוב את הפרות, שאלתי אותו למה הוא בכה. הוא לא הבין בדיוק מה השאלה, הוא אמר לי: 'אני אוהב את השם, דיברתי אתו, נזכרתי מה הוא נתן לי וגם ביקשתי ממנו כמה דברים… ובעיקר נזכרתי כמה הוא אוהב אותי וכמה אני אוהב אותו…'", מספר יוסי בערגה.

"בבוקר הוא היה מניח תפילין ואומר את כל הנוסח בכזה רגש. אני הייתי ממתין בצד, בתחילה לא הבנתי מה ההתרגשות הגדולה שלו, אחר כך גם אני התחלתי לומר בשקט. לאט לאט המילים נכנסו לי ללב: 'הנני מכון לקים מצות בוראי, לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו, שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותיי כלם יהיו משעבדים לעבודתו יתברך שמו: ומשפע מצות תפילין יתמשך עלי'", מצטט יוסי את הנוסח בשקיקה.

"שמתי לב איך 'אליהו הנביא' עוצר לפני כל ברכה, חושב ומברך בכזה רגש של אהבה. בשבת כל כולו היה להבה, הוא היה שר בדביקות, מוריד דמעות. אמרתי לו שאסור לבכות בשבת. הוא אמר לי: 'אני לא בוכה, אני מאושר'. ובאמת הוא היה מאושר ושמח כל הזמן", ממשיך יוסי לספר. "'אליהו הנביא' הסביר לי ששמחה אמיתית אינה איזשהו רגש המושג אוטומטית על-ידי ריגוש חיצוני כמו שיר קצבי או מפגש חברים. שמחה היא עבודת ד' והיא דורשת מחשבה וכוונה. שמחה אמתית היא תחושה של שלימות, תחושה של קיום ויישום היעדים האישיים שהבורא ייעד אותם לך. 'אתה, יוסי, צריך לגלות מה היעוד שלך ולדבוק בו עד הסוף, לקיים אותו במסירות ובאהבה', אמר לי סבא אליהו.

"'ואיך אדע מה הייעוד שלי?', שאלתי את 'אליהו הנביא', והוא השיב לי: 'תקשיב ללב שלך, כשתרגיש אהבת השם, תתפלל מתוך הלב, תקשיב לו ותעשה רצונו'. אחר כך הוא הוסיף ואמר עם חיוך בעיניים: 'תתייעץ עם אנשים שמכירים אותך ואוהבים אותך'. הבנתי היטב את כוונתו".

"נולדתי מחדש שם בבית חלקיה", ממשיך יוסי בדבריו. "עם האנשים הפשוטים, שקמים להנץ והולכים לישון אחרי מעריב. קובעים עיתים לתורה ובעיקר חיים את הבורא כל רגע. אתה לא יכול להבין מה הפרוש 'קריאת שמע שעל המיטה' אצל סבא אליהו...

"בוקר אחד התקשרו, אמרו לי להגיע לירושלים הביתה, אמרו שאמא שלי נפטרה בפתאומיות. אוי, כמה בכיתי. אמא שלי שלא ראתה ממני נחת, ועד שכבר יש בי זיק של קשר, של אהבת הבורא היא איננה...

"סבא אליהו חיזק אותי, הוא אמר לי שזה ניסיון, הוא אמר לי שמותר וצריך לבכות. הבכי טיהר את נפשי שנולדה לה מחדש. נסענו יחד לירושלים ושם נפלתי על קברה. 'אמא, אני כבר יודע למה', לחשתי והתעלפתי.

"כיום", מסיים יוסי את דבריו, "אני יודע מה הייעוד שלי בעולם. אני מרגיש שהתפקיד שלי הוא להדביק ולחבר נשמות אבודות שלא לימדו אותן מעולם 'למה?' ו'איך?' נשמות שחושבות שיש להן שאלות, והן לא יודעות שהן פשוט לא מחוברות. אני רוצה לדבר איתם, לחבר אותם לבורא ואז הם יגיעו לתשובות על כל השאלות שכוססות להם שם מבפנים".