כשהעיניים שורפות מעייפות, יש לי רק דבר אחד לומר לכם

אני גמורה מעייפות,
לילה ללא שינה
עם ילדי המיוחד.
לא הפסיק להוציא קולות
ואינני יודעת עד עכשיו מה היה רצונו.
שלוש וחצי בלילה,
קמתי
הרמתי אותו ונתתי לו לשתות.
הוא כלוא בין ידי
ראשו מוטה לאחור
ידיו אינן זזות
דוממות
בצידי גופו.
עיניו מביטות בי,
פיו נפתח רק כאשר הוא מרגיש את הפייה של הכוס
נוגעת בשפתיו.
ואני שופכת לתוך פיו מוקה
קצת קצת בכל פעם.
מלטפת את לחייו
וליבי קרוע לגזרים.
חשוך בחדר
כל בני הבית ישנים,
אני איתו לבד
בנחת
באהבה.
ואני חושבת לעצמי
מחשבות חיוביות
כדי לא להתבאס על מצבו
ועל מצבי.

אז דעו לכם ידידי,
תגידו תודה
ואלפי פעמים תודה
על שאתם יכולים להביע את רצונותיכם,
ומבינים אתכם.
תודה על שאתם מזיזים ידיים ורגליים
ולא דוחפים לכם לפה שתייה
שאולי אתם ממש לא אוהבים.
תודה על שאתם ישנים רצוף בלילה
כי המוח שלכם מתפקד כראוי.
תודה על ילדים בריאים
שמבקשים לאכול
ואתם מבינים אותם.
על זוגיות טובה
שנותנת כוחות להתמודד עם תלאות החיים.
רק להגיד תודה.

אני מסיימת להשקות אותו
מניחה אותו במיטתו
מרגישה מצפון
שהוא שוכב ער במיטתו ולא איתי.
אבל אני צריכה כוחות,
מעבירה היום הרצאה לצוות מורים
והרבה פגישות בעבודה.

אז קמתי עם עיניים שורפות מעייפות
אך עם עוד תובנה לחיים-
להגיד שוב ושוב תודה 
על מה שיש
כי זה ממש לא מובן מאליו.

לטורים הקודמים:

כשאתם עושים את הטעות הזו, תחשבו עליי: טור אישי מאמא כאובה, לחצו כאן.

הלב דופק מהתרגשות: איזה ציור הבאת לאמא הפעם? לחצו כאן.  

 דמעות של אמא: חוגגים יום הולדת לילד המיוחד, לחצו כאן.  

 הילד המיוחד בגינת המשחקים: כשהמבטים ננעצים והשאלות צובטות, לחצו כאן.  

 פורים, תחפושת וצביטה בלב: על ההורים שמחכים ל"ונהפוך הוא", לחצו כאן.  

המייל של ריעות לוי (לנשים בלבד) - reutlevik@gmail.com