כשהשד ההדתי יוצא מהבקבוק: כך בדיוק נראה הפחד מהדתה

אחד הנושאים הכי המדוברים בשנים האחרונות בהקשר של החינוך הממלכתי הוא: הֲדָתָה כן או לא. בגדול, ישנן שתי עמדות מרכזיות: הֲדָתָה היא כפייה דתית מובהקת, סימפטום לזליגת הדת למרחב הציבורי שאמור לשיטת המתנגדים להיות חף מפניות והקשרים דתיים. מנגד נטען: מה בעצם כל כך מפחיד בשד ההדתי? כן, מלמדים את התלמידים על היהדות – הרי ממילא לא יעלה על הדעת שבמדינתו של העם היהודי ילמדו במחשכים על בתי כנסת, תפילות, חגים ומנהגיו של עם ישראל.

כן, הרבה סובלנות יש להם למוטרדים מההֲדָתָה, שהפכה לסמל הכפייה הדתית בניו אייג'. כמובן שהסובלנות פוקעת כשזה מגיע לתורת ישראל ולזהותו היהודית והלאומית. הֲדָתָה היא כנראה מילה מכובסת לתופעה רחת היקף – הניסיון לקעקע את הזהות היהודית תוך העמדת הזהות האוניברסאלית חפת הפניות כאלטרנטיבה. בשמו היפה נקרא התהליך: המאבק בכפייה הדתית.        

מה כל-כך מטריד את מתנגדי הֲדָתָה? הרי ילדיהם לומדים במערכת החינוך הממלכתית של מדינת ישראל, המתוקצבת על ידי המדינה. כאן לא מדובר על מערכות החינוך העצמאיות כמו למשל בזרם החרדי או בתי ספר עם אג'נדה חינוכית דמוקרטית, דו לשונית או אנתרופוסופית. לכן, עקרונית מובן שהמדינה רשאית לקבוע אילו תכנים ילמדו הילדים. אם כי זכאותה או חובתה של המדינה אינן העיקר, אלא דווקא האחריות האזרחית, המצפונית והמוסרית. כידוע, החינוך הוא מכשיר סוציאליזציה שבאמצעותו המדינה אמורה לעצב את דמותם של אזרחי העתיד, לא רק את דור המצביעים הפוטנציאלים. על ספסלי בתי הספר לומדים בני הדור שיום אחד ינהיגו את המדינה, ימלאו תפקידים בשירות הציבורי והפרטי, ובמובן הכי פרוזאי – אזרחים שידעו לעמוד בתור בסופר או בקופה מבלי להתעצבן, שלא ישליכו אשפה ברחוב - ויכבדו את הזולת והחוק. אף אחד לא מערער על הצורך בחוק וסדר, אף אחד מעוניין בסדר חברתי כאוטי. במובן הבסיסי ביותר הקונפורמיות הכרחית לקיומה של חברה.

מה הקשר בין הטוענים נגד הֲדָתָה להכשרת אזרחי העתיד וזהותם היהודית? מתנגדי ההֲדָתָה כנראה מעדיפים לגדל את ילדיהם בעולם בו הילד הוא הריבון, והוריו גם כן ריבונים על חינוך ילדם. הילד, כך הם גורסים, אמור לבחור אם לקיים את יהדותו באופן אקטיבי. כלומר אמור להגיע לבית ספר נטרלי ערכית, שלא יטיף לו מוסר, לא ילמד אותו על החגים, התפילות ומנהגי העם היהודי, ובכלל, הם תוהים, מה זה משנה אם הוא נולד יהודי? בעולם של גלובליזציה תרבותית השאלה לאיזו 'קאסטה' נולדת, מה השיוך העדתי, הלאומי או הדתי שלך ממש לא רלוונטיים, מה כן רלוונטי? שהילד יגדל בלי כפייה.

בפרשנות חופשית: מערכת החינוך אמורה להיות תלושה ונטולת זיקות; היהדות המולדת היא "מקרית" לכן הילד הריבון יחליט אם הוא רוצה להיות יהודי, ואם כן - הוא יבחר אם להיות מאמין, דתי או מסורתי. המוטיב הדומיננטי מצדדי הפלורליזם התרבותי הוא: אף אחד לא יקבע לי מה, כמה ואיך להיות. אלא שחלק מהנרטיבים שלהם גובלים בחוסר אחריות, לעיתים עד כדי כפייה נגדית של מודלים תרבותיים.

בהקשר הזה מעניין מה היו אומרים על המקרה הבא: בבית ספר מלמדים הבנת הנקרא תוך הטעמת מסרים "רב תרבותיים" שלא בטוח שכל הורה חפץ שילדיו יחשפו אליהם. לדוגמא הקטע הבא מתוך לימוד הבנת הנקרא: אחמד והעכבר. אחמד ישב על הספה. אחמד שמע רעש חלש וראה עכבר רץ. העכבר הקטן עלה על הספה. אחמד צעק חזק. אבא שמע צעקה. אבא בא ושאל: "מה קרה?". אם רוצים לחנך את ילדי ישראל להאניש את מי שנתפס כאויב, מוטב שישאירו לנו ההורים את המשימה החינוכית, ולא ייקחו מאתנו את הריבונות לקבוע אילו תכנים ילמדו ילדנו, ואת מי הם ילמדו לאהוב, כמה ואיך.

 

לתקן את העוול ההיסטורי: ללמד על גדולי ישראל

הבחירות החינוכיות שלנו לא אמורות להסתכם בין שתי חלופות: בעד או נגד הֲדָתָה. כך מרדדים ומשטיחים את השיח, ובעיקר מחטיאים את מטרות העל של החינוך, שעליהן אגב בהחלט צריך לדבר. יש לומר בראש מורם - ילדי ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי צריכים וחייבים ללמוד על זהותם היהודית, להתחבר אליה דרך ההיסטוריה, המנהגים, ושומו שמיים - להעמיק יותר וללמוד מי היו גדולי ישראל: מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, רבי יוסף קארו זצ"ל, הרמב"ם, הרמב"ן, רש"י, רבי חיים אבולעפיה זצ"ל, רבי נחמן מברסלב, הבעל שם-טוב, רבי ישראל אבוחצירא המכונה הבבא סאלי הקדוש, הבן איש חי (רבי יוסף חיים זצ"ל) החפץ חיים (רבי ישראל מאיר זצ"ל) הרב שטיינמן זצ"ל, והרב חיים קנייבסקי והרשימה עוד ארוכה.

לא רק בני המגזר החרדי אמורים להכיר את הרבנים והצדיקים שמעבר לכך שבירכו את מי שהתדפק על דלתם, הם היו אנשי רוח, עומק ותרבות וכל אחד בתורו ובדורו היווה השראה רוחנית. הכנסת תכנים כאלה היא בגדר תיקון עוול היסטורי שמנע מתלמידי הדורות הקודמים להתוודע למורשתם היהודית ולדמויות המופת של בני עמם, שתורתם דווקא נלמדת ושגורה בפי גויים, וראו למשל את הסינים והקוריאנים שלומדים גמרא בגלל שהבינו שהפלפול והויכוח מחדדים את מוחם וחשיבותם. ואפרופו תיקון עוולות – ההֲדָתָה במערכת החינוך איננה מייצרת עוולה, בעוד שהדרתה החלקית של מורשת תרבות בני עדות המזרח דווקא כן. הניסיון להדיר את הדת היהודית מהתכנים החינוכיים היא טעות חינוכית ורוחנית.

 המשימה של שר החינוך הבא היא לא להתקפל לנוכח מתקפות מתנגדי הֲדָתָה ודומיהם. עליו להיות פורץ דרך, בעל תעוזה, דמיון, יצירתיות, ובעיקר בעל רצון כן ואמיתי לדאוג לעולמם הרוחני והערכי של הילדים. הרבה לפני שידון בשאלה אם וכאשר לחולל רפורמה בבגרויות, ממתין לו אחד האתגרים הכי משמעותי בעשורים האחרונים, אתגר שמעמיד בסימן שאלה את נחיצותה של מערכת החינוך במתכונת הנוכחית, ולו בגלל שהמאה ה-21 יותר מתמיד מזמנת את אחד האתגרים החינוכיים הכי לא מדוברים - האם בעוד עשור מערכת החינוך תהיה רלוונטית לנוכח העובדה שהמורה כבר לא מחזיק במקור הידע שהוא כידוע הבסיס לסמכותו? האתגר הכי רציני הוא לייצר מורים משכמם ומעלה, מצוידים במטענים ערכים ותרבותיים, ולא ברעיונות ספוגי כפירה וחילוניות.