המעשה בנחש שהפך להיות חגורה

לאחר כל הציוויים שאמר משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל ביום השמיני למילואים, נאמר "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'". ותמה האור החיים הקדוש על מה נאמר "זה הדבר אשר צוה ה'", אם על הקרבת קרבנות, הרי כבר צוו על כך קודם, וכבר הביאו כל הקרבנות?

מבאר האור החיים הקדוש שכוונת "זה הדבר", על המעשה שהזכיר הכתוב בסמוך: "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'", דהיינו שציווה אותם שיכינו עצמם ויעריכו את העובדה שהם עומדים לפני ה', וכלשונו: "שהכינו עצמם בערך השלימות והמושכל והערכת עמידתם שהיא לפני ה'. ובחינה זו היא השגת תכלית השלימות, כמאמר דוד (תהלים ט"ז) "שויתי ה' לנגדי תמיד, כי בזה לא ימוט מימינו שהיא התורה, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו וכו' כישיבתו וכו' לפני מלך, ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים".

והדבר יסוד לכל מעשה מצווה - רק על ידי הכנה ראויה זוכים ל"וירא אליכם כבוד ה'" – מעשה המצווה מקבל משמעות אחרת, וזוכים לראות את כבוד ה' וגודל פעלו. בלעדי כן, המצווה חסרה את נשמתה (וע"ע ב"אוצרותינו" שמות י"ט, א').

* * *

לפני כמאתיים שנה, חי באיזמיר שבתורכיה גאון קדוש ושמו רבי אליהו הכהן (האיתמרי) זצ"ל. אחד מספריו נקרא בשם הלא שגרתי "אזור אליהו".

במבט ראשון, נראה שהספר נקרא על שם האזור עור שהיה חגור למותניו של אליהו הנביא (מלכים ב' א', ח'), אבל חלילה לו לעניו ושפל רוח כרבי אליהו הכהן, שישווה עצמו לאליהו הנביא זכור לטוב. בהקדמת ספרו הנ"ל, הוא מודיע כי לא לחגורו של תשבי התכוון, אלא שלו עצמו... ומעשה שהיה כך היה:

בטרם ניגש רבי אליהו להתפלל שחרית, מנחה או ערבית, נוהג היה לחגור עצמו באבנט על גלימתו, כדי לעמוד לפני ה' באימה וביראה.

פעם ביקש להתפלל מנחה, אבל אזורו לא היה עמו. חיפש על הארץ ומצא חבל בד שחור מונח על הקרקע. גחן והרימו וחגר עצמו בו. עמד בתפלה נרגשת כדרכו, ובסיומה של התפלה התיר את חגורו.

והנה לפתע זינק ה"חגור" מבין ידיו, שמט עצמו לארץ ונעלם בפיתולים זריזים. התברר לו לתדהמתו כי היה זה נחש!

בשל כך, החליט לקרוא לספרו "אזור אליהו", על מנת להודות על הנס ולפרסמו!

כשהצדיק רבי משה מקוברין זצ"ל היה מספר סיפור זה, היה מתפעל עד בלי די. "איני מתפעל מכך שהנחש לא הכישו", היה מבהיר. "הנחשים לא הכישו את יוסף הצדיק כשהורד אל הבור, ונחש שהעז להכיש את ר' חנינא בן דוסא – מת בעצמו. ממה אני מתפעל? מהכנתו של ר' אליהו לתפילה. נרגש ונרעש היה כל כך בעמידתו לפני בוראו, עד שגחן להרים פיסת בד - ולא שם לב שהוא מרים נחש!".