סיון רהב מאיר על התחפושות שגם אחרי פורים

אז זהו, פורים תשע"ט הסתיים, גם בגנים וגם בבתי הספר, גם בירושלים וגם בשושן. אבל הנה רעיון של הרבי מלובביץ' שאפשר לקחת איתנו הלאה מימי הפורים: כשאתה רואה אדם מחופש בפורים לחיה מפחידה או לליצן, אתה לא מעלה על דעתך להתרגז עליו, או לפחד, או להתייחס לכך ברצינות. זו הרי רק תחפושת. גם בחיים אנו פוגשים הרבה אנשים "מחופשים": זה מחופש לחצוף, זה לגס רוח, זה לאדיש – אבל זוהי לא דמותם האמיתית של אותם אנשים. זו אכן רק תחפושת. צריך להתייחס אל הפנימיות הטובה והטהורה שלהם, אולי אפילו לעזור להם בעדינות להסיר את התחפושות ששמו עליהם. זה לא רק הם, גם אנחנו בעצמנו לובשים תחפושות כאלה... את ההבנה והאהבה הזו כלפי הזולת, ייראה איך שייראה, יתנהג איך שיתנהג, צריך לקחת מפורים אל תוך השנה כולה.

קולה של השתיקה

עוד לא העלית פוסט על הסערה האחרונה? עוד לא הבעת את דעתך על ההתרחשות הכי חדשה? למה אתה שותק? אין לך מה להגיד? אנחנו אומרים ומקלידים ושומעים אינספור מילים ביום. המלל הבלתי פוסק, יחד עם מהירות התגובה, יוצרים מציאות שבה כאילו לא לגיטימי לשתוק. כולם הרי מדברים, והרבה, ואתה חש שאתה חייב להצטרף.
בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", מתרחש אסון. שני בניו של אהרון הכהן מתו ביום חנוכת המשכן. באמצע האירוע החגיגי והמשמח, שבמרכזו אהרון, הוא התבשר ששני בניו נפטרו. כולם בוודאי חיכו לתגובתו, אבל התורה מתארת את מה שקרה בשתי מילים עוצמתיות: וַיִּדֹּום אַהֲרֹון. ברגעים הכי מטלטלים וטרגיים – הוא בחר לידום. לפעמים השתיקה חזקה מכל דיבור. לפעמים צריך לקחת את הזמן להתכנס, להבשיל, לספוג, לחשוב. שתיקה אינה דבר פאסיבי. להיפך, כדי לדבר לא צריך כוח, המילים מתגלגלות בלי בעיה. בשביל לשתוק צריך כוח. תגובות און-ליין שטחיות ממלאות את העולם, אבל השתיקה המהדהדת של אהרון ממשיכה ללוות אותנו אלפי שנים, הרבה אחרי שמילים רבות אחרות כבר נשכחו.

הסיפור שלא נגמר

החללית "בראשית" בדרך לירח, ובמקביל - טיל נוחת בשרון. טראמפ מכיר בריבונות ישראל בגולן, אבל תושבי עוטף עזה בממ"דים. וכל זה קורה בין פורים לפסח, כשרבים כבר מתחילים לנקות ולסדר. אתמול מצאתי פסקה קצרה על פסח, שיכולה לתת טעם גם לימים הסוערים האחרונים. הדברים האלה, מתוך ההגדה החדשה עם פירושי הרב יוסף דב סולובייצ'יק, מוקדשים לחיילים ולאזרחים שבדרום:
"אנחנו חוגגים את יציאת מצרים לא רק משום שאנחנו זוכרים אותה, אלא משום שאנחנו חווים אותה מחדש. זוהי דרמה תמידית וקבועה. כל דור ודור חי תוך מימוש חווית יציאת מצרים שלו. אין דור שלא יכול לומר: 'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו'. אנחנו קוראים את ההגדה ומעתיקים את העבר אל תוך ההווה. הזיכרון והמציאות מתערבבים. ההגדה של פסח מזכירה לנו שאנו עם קטן, שניצב מול עוינות מסוגים שונים ומתוחכמים. עם שמבשר לעולם את בשורת החירות, בשורת החסד ובשורת התורה. עם שעצם קיומו המתמשך הוא סוג של נס. עם שמתמודד עם כל המפריעים שבדרכו - כי הוא טרם גמר לספר את הסיפור שלו לאנושות".

(צילום: shutterstock)

על תרומות קטנות

אחד העקרונות בספר ויקרא, שעוסק בקורבנות, הוא שגם קורבן קטן שמביא אדם עני – נחשב מאוד. כל תרומה היא משמעותית. הכוונה והמחשבה חשובות לא פחות מהכמות. השבוע פרסמה הכתבת ענבר טוויזר את הסיפור המקסים הבא: וי קאופו מתאילנד קיבל אשרת עבודה של 5 שנים בישראל, ועבד במסעדת "ג'אפן ג'אפן" בתחנה המרכזית בירושלים. הוא ראה שם בני נוער רבים אבודים, משוטטים, שיכורים, והחליט לנסות לעזור. במשך שנים הוא שם בצד מטבעות של עשר אגורות מתוך משכורתו. בימים אלה, לפני שטס בחזרה הביתה – נתן לאחראי המשמרת שלו מזוודה כבדה, מלאה במטבעות, וביקש: "תתרום את הכסף לנוער בסיכון". המזוודה העמוסה הועברה השבוע לעמותת "עלם", שם עדיין לא סיימו לספור את המטבעות. הסכום הכולל לא עולה כנראה על כמה מאות שקלים, אבל התגובה של העמותה היא העיקר: "בני נוער בסיכון מסתובבים שעות רבות באזורי תחנות מרכזיות, כי שם הכי קל להיות 'שקוף'. כולם ממהרים וחולפים על פניך, ואף אחד לא עוצר להסתכל. פתאום מגיע וי התאילנדי, ומוכיח שיש מי שרואה אותם".

להבדיל

למעלה מ-13,000 הורים פנו ליוטיוב בימים האחרונים בבקשה להסיר מהרשת תכנים של הזמר דודו פארוק. אימהות ואבות מכל המגזרים דיווחו על תוכן פוגעני ואלים. את היוזמה החלה ד"ר עידית סולקין, אימא מתל אביב, יחד עם "הפורום הדיגיטלי". עידית כתבה: "נמאס לי שגועל נפש הופך להיות 'תרבות', שטקסטים אלימים ודוחים הם קולים ומגניבים, שהזוועה הזו צוברת מיליוני צפיות למרות שאין שום סיבה שילדינו ייחשפו לכך. בעיקר נמאס לי שההורים הם שקופים, כאילו אין להם מילה לומר בכל הסיפור". איתי שאוליאן שהצטרף ליוזמה, כתב: "כשדיווחתי ליוטיוב, בעצם דיווחתי לעצמי. דיווחתי ללב שלי היכן הגבולות, לאיזו תרבות אני שייך, לאן אני שואף ולאיזה עולם הייתי רוצה שבתי תגדל".
עצם קיומו של מאבק כזה הוא חשוב, גם אם הוא לא יצליח לתקן את כל התרבות שמסביב. המודעוּת וההתארגנות וההצפה של הנושא הן-הן העיקר. האמירה הברורה שיש גבולות, יש טוב ויש רע, יש מותר ויש אסור היא קריטית ונחוצה. המילה "הורים", כמעט שכחנו, משמעותה להורות דרך.
פרשת השבוע, פרשת שמיני, עוסקת בדיוק בתחום הזה, של הבדלה בין תחומים, של אמירה מה כן ומה לא. היא מסבירה למשל מה מותר לאכול ומה אסור, איך להתנהג במשכן ואיך לא, ובפסוק האחרון בפרשה נאמר: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹור". זה התפקיד המורכב של האדם עד היום. לדעת להבדיל.