כשהדעת צריכה להיות גסה יותר, דומיננטית יותר מהפחדים

הישגים רבים יכולנו להשיג וחלומות גדולים יכולים היינו לממש, לו היינו נאזרים באומץ ותעוזה.

פעמים אדם נמנע מלעשות מעשים שיתכן והם משמעותיים ביותר עבורו, רק בגלל שחסר לו אומץ ועזות חיובית לעשות אותם.

גם אדם גדול זקוק לפעמים לסיוע חיצוני כדי לקבל בטחון ולעשות את מה שמצופה ממנו.

כלפי מה הדברים אמורים?

בחלוף שבוע "אימונים" והתרגלות בעבודות המקדש, הגיע היום השמיני, בו המשכן אמור להיכנס לפעילות "שוטפת" על ידי הכהנים, ובעם ישראל שררה התרגשות רבה. זמן רב המתינו בני ישראל לרגע מיוחד זה.

פרשתנו פותחת בכך שאהרן קיבל ציווי להקריב עבור כפרתו עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן, קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי השם" (ויקרא ט', א'-ב').

הרגע המכונן הגיע: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם, כַּאֲשֶׁר צִוָּה השם. וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ" (ט', ז'-ח').

כשמתבוננים בנוסח הפסוק, עולה השאלה, מדוע משה אומר לאהרן "קרב אל המזבח"? לכאורה, מספיק היה לומר "עשה את חטאתך", ואהרן מעצמו יתקרב אל המזבח, שהרי אין לאהרן אפשרות להקריב את הקרבן מבלי שהוא יהיה קרוב למזבח. מדוע מוסיף משה ציווי כל כך מובן מאליו – "קרב אל המזבח"?

בהכרח, הציווי להתקרב למזבח אינו טכני בלבד, אלא מהותי הרבה יותר.

רש"י מביא בשם המדרש: "קרב אל המזבח – שהיה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת". התורה מרמזת שאהרן התבייש לגשת לעבודת המשכן, ומשה הוצרך לעודד ולדרבן אותו להתגבר על הבושה ולגשת לעבודה הכל כך חשובה.

ממה חשש אהרן, ומדוע הוא התבייש?

הרמב"ן מרחיב בנושא זה, והוא מביא בשם המדרש שני הסברים בעלי מוסר השכל לכל אחד מאתנו:

"בתורת כהנים (שמיני, מלואים ח') נתעוררו רבותינו בזה, ומשלו משל למה הדבר דומה. למלך בשר ודם שנשא אישה והייתה מתביישת מלפניו. נכנסה אצלה אחותה, אמרה לה, אחותי, למה נכנסת לדבר זה, לא שתשמשי את המלך? הגיסי דעתך ובואי שמשי את המלך. כך אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, למה נבחרת להיות כהן גדול, לא שתשרת לפני המקום? הגס דעתך ובוא ועבוד עבודתך" (רמב"ן ט', ז'-ח').

ביאורם של דברים. אהרן אמור לחנוך את המשכן ולגרום להשראת השכינה. השראת השכינה במשכן זהו רגע מכונן בתולדות העם היהודי, אולם דווקא ברגע גדול שכזה יש אלמנט מרתיע. כשם שאותה אישה פשוטה שנישאת למלך האדיר והחשוב מפחדת להיכנס לשמשו, כיוון שהיא מרגישה "אבודה" אל מול גדולתו ועוצמתו של המלך, להבדיל, גם אהרן מרגיש בושה גדולה שהוא זה ש"ישמש" בביתו של מלך מלכי המלכים. אהרן מרגיש "קטן" ולא ראוי אל מול עוצמת המעמד, והבושה הזו מרתיעה אותו מלגשת אל המזבח.

משה מבין את חששו של אהרן, ולכן הוא מעודד אותו - "אחי!... הגס דעתך ובוא עבוד עבודתך".

"הגס דעתך" פירושו, להפוך את הדעת ל"גסה" ועבה יותר, לדומיננטית יותר. הדעת אמורה לגבור על הדמיונות, הפחדים והחששות. משה אומר לאהרן - בורא עולם בחר בך, זה הרגע שלך. תסלק את הדמיונות, "הוי עז כנמר" ובוא קרב אל המזבח.

החיים מזמנים לנו רגעים גדולים שחבל לפספס אותם. מה שעלינו לעשות הוא לאזור אומץ ולומר – כן, אני שייך לשם. זה הרגע שלי.

בפירושו השני אומר הרמב"ן כך: "ויש אומרים, היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו. נכנס משה אצלו, אמר לו: אהרן אחי, לא תירא ממה שאתה מתיירא, הגס דעתך ובוא קרב אליו, לכך אמר 'קרב אל המזבח'. ויקרב אל המזבח, בזריזות. וטעם דבר זה, כי בעבור שהיה אהרן קדוש השם ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו, כעניין שנאמר "וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים נא), והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב בכפרותיו, ולכך אמר לו 'הגס דעתך', שלא יהיה שפל רוח כל כך, שכבר רצה אלוקים את מעשיו".

אהרן, שלא חטא - למעט בסיפור העגל, ראה במוחו את אותו חטא בכל שעה. לכן, כשהוא הגיע אל המזבח כדי להקריב את קרבנותיו, כשהראשון הוא עגל לחטאת, עגל הזהב "צף" לו מול העיניים באופן אסוציאטיבי. העגל שאהרן אמור להקריב עכשיו מזכיר לו את חטא העגל, והוא מרגיש לא ראוי לשמש בתפקיד (תרגום יונתן בן עוזיאל אומר, שקרנות המזבח נדמו לאהרן כקרני העגל).

אגב, הרמב"ן מדגיש בהמשך דבריו שאכן השטן/היצר הרע הוא זה שמנע מאהרן מלגשת לעבודה: "ואחרים מפרשים, שהיה השטן מראה לו כן...".

משה יודע, שאחד מטכסיסי היצר הרע הוא להעציב את האדם אחרי החטא ובכך להשבית אותו. משה יודע שאסור לתת לחטא לשתק את האדם, כיוון שדיכוי זה הוא ניצחונו הגדול ביותר של היצר הרע, לכן הוא אומר לאהרן – אל תהיה שפל רוח כל כך, שהרי כבר רצה אלוקים את מעשיך. תשליט את הדעת על מצגי השווא של היצר הרע, ותתקרב בשמחה אל המזבח. 

הבה נזכור את שתי הנקודות החשובות הללו: אל לנו לתת לחששות ולפחדים להסיט אותנו מהמטרה המרכזית ומהיכולות שלנו לבצע אותה, ונזכור, שפעמים רבות, מקורם של הפחדים ודמיונות השווא הם מהיצר הרע, המנסה למנוע מאתנו מלהתקדם. כל שעלינו לעשות הוא להגיס את הדעת, ולהתקרב אל ה"מזבח" שבמקדש החיים.