זה לא פשוט, להיות פשוט

פרשת שמיני מתארת את היום השמיני להקמת המשכן, הוא ראש חודש ניסן. כל שבע הפרשות הקודמות הן הכנה לפרשה הזו, שנקראת שמיני. במשך שבעת הימים שקדמו ליום הזה, משה רבנו הוא זה שהיה מקריב את הקורבנות. וכאן, בהמשך לפרשה הקודמת, משה קורא לאהרון אחיו בפעם הראשונה להיכנס לתפקיד, להעלות את הקורבנות ולכפר על עם ישראל. סוף סוף, לאחר עבודת הקורבנות של אהרון, מתגלה כבוד ה' אל כל העם. השכינה שורה בשלמות על עם ישראל - השמחה עצומה, כל העם שרים, שמחים ונופלים על פניהם.

בתוך כל השמחה הזאת, לוקחים בניו של אהרון, נדב ואביהוא, את מחתותיהם, ומקריבים אש זרה לפני ה'. והנה קורה דבר נורא - אש יוצאת מלפני ה' ושורפת את נדב ואביהוא - שני חוטים של אש יצאו מהמזבח והתפצלו לארבעה חוטים אשר חדרו דרך נחיריהם של בני אהרון ושרפו אותם מבפנים. איזו טרגדיה, איזה כאב, שני בנים צדיקים כל כך מתים ברגע קדוש כל כך. והם בניו של אהרון הכהן, שתמיד דאג לעם. אהרון המסור, הצדיק הקדוש, הרודף אחרי השלום, זה שמידתו הוד, שמהדהד בקולו הדים של סליחה מחילה וכפרה – מאבד את בניו אהוביו, ומה תגובתו? "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" - אהרון שותק. כמו תמיד נכנע ומקבל עליו את הדין, וממשיך לעשות את עבודת המשכן עם בניו הנותרים.

כמה אנשים עוברים מקרים קשים, לא על אף אחד. האם צריך לשתוק? מובא בליקוטי הלכות כך:  על זמנים כמו שלנו נאמר "הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם". "כִּי עַתָּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים הָאֵלֶּה, צְרִיכִין לִדֹּם וְלִשְׁתֹּק הַרְבֵּה עַל כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה בָּעוֹלָם, וְלִבְלִי לִכְנֹס בַּחֲקִירוֹת וְקֻשְׁיוֹת וְתֵרוּצִים כְּלָל. רַק לִדֹּם וְלִשְׁתֹּק וּלְצַפּוֹת לִישׁוּעַת ה' עַד שֶׁעַל פִּי הָרֹב עַל יְדֵי הַדּוּמִיָּה וְהַשְּׁתִיקָה יִבְעַר לִבּוֹ עַד שֶׁיִּצְעַק וְיִתְפַּלֵּל לַה' יִתְבָּרַךְ".

אהרון שותק, אך משה מדבר. משה כואב את כאבו של אחיו הגדול,  שהיה לו תמיד לפה, הרי משה הוא זה ששתק תמיד, וכעת הדיבורים יוצאים מפיו בדברי נחמה. הדבר הראשון שאומר משה לאהרון הוא: "הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ". כתוב במדרש שאמר משה לאהרון, אחי, בסיני נאמר לי שאני עתיד לקדש את הבית הזה, ובאדם גדול אני מקדשו, והייתי סבור שמא או בי או בך הבית הזה מתקדש, ועכשיו שני בניך גדולים ממני וממך (ויקרא רבה י"ב). אמרו חז"ל שהנשמות של נדב ואביהוא היו גבוהות יותר מנשמותיהם של משה ואהרון, במדרגת "בקרובי אקדש".

אז איך זה יכול להיות, אם במקומות שונים, מנו חז"ל את החטאים שבעבורם נענשו נדב ואביהוא. כתוב במדרש שנענשו על שהיו שתויי יין והיו מחוסרי בגדים, נכנסו למשכן בלא רחיצת ידיים ורגליים, לא היו להם נשים וגם לא בנים (ויקרא רבה כ'). עוד כתוב, שנענשו על שהורו הלכה בפני משה רבן (יומא נ"ג), דבר שהוא אסור מהתורה.

כתוב בתורה שהחטא המפורש שלהם היה "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה". מסביר בעל הנתיבות שלום,  שאכן היו גדולים ממשה ואהרון בפוטנציאל שלהם, אבל, אומר ה"נתיבות שלום", בזה היה הפגם שלהם, בנקודה הזאת שאפילו אם המקבל גדול יותר מהמשפיע, מכל מקום הוא מוכרח להיכנע אליו, כי זוהי הנשמה שעל ידה צריך להגיע אליו השפע העליון (נ"ש שמיני).

האש הזרה היא ה"אני", שמופעל על ידי רגשות שקריים אותם מייצרת ללא הפסק הנפש הבהמית, וכאן זה מתלבש בלבושי אגו הגורם לאדם תחושת גדלות עד שאין לו לאדם היכולת להיכנע ולקבל מרות ממי שגדול ממנו.

כותב הרב ירוחם ליבוביץ' ממיר, "דעת תורה": "התורה אינה כשאר החוכמות. בכל החוכמות הולכים מכיתה אחת אל השנייה, אחר כך אל השלישית וכו' ושלמות החכמה משיגים בכיתה העליונה. לא כן הוא בתורה הקדושה. מקודם הלוא נמצא האדם בכיתה הראשונה בדרגה שהכול הוא פשוט, אחר כך הוא נכנס לכיתה השנייה, ונכנס הוא לחכמת התורה, לדרגה העליונה, אבל התכלית אינה להישאר בכיתה זו העליונה אלא לחזור לראשונה, ולהיות שוב פשוט, ופשוט בתכלית. ואם אדם המגיע לכיתה העליונה יעמוד שמה – כל עבודתו לא שווה כלום".

כותבת התורה כך: "ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'" (ויקרא י').

מה גורם לשני צדיקים להקריב קורבן לפני השם כשהוא לא ציווה אותם? מאיפה העזות הזו, לפעול פעולות כשלא בקשו ממך? היצר הרע יודע לייצר תירוצים ולהלביש אותם בלבוש חסידי. כמה פעמים שואלות אותי בנות שאלות אישיות - "אבל מה, זה לא אסור... זה רק משהו קטן...". אומר לכן משפט אחד, תיזהרו מרגשות שמציפים את הלב, ממחשבות שמשתלטות על כל היום שלך. תזהרו מאש זרה – ותשאלנה את עצמכן, האם זה ציווי השם? האם המעשה הזה מצוות אותי לצד הקודש? האם הוא מקרב אותי אל הקודש?!

רבי נחמן מנתח את הרגש שהוביל את נדב ואביהוא לחטוא, ומובא בליקו"מ מ"ט כך: "כי לאיש הישראלי יש 'להב', אותיות הלב שהוא ההתלהבות הפנימית אל ה', והוא רוצה לעלות ולהדבק בה'. אומנם אם האדם אינו יודע את סוד הצמצום, שהוא סוד בריאת העולם, אזי הוא בסכנה גדולה ויכול להישרף באש ההתלהבות, שהיא ללא גבול וללא צמצום, כפי שהיה אצל בני אהרן שהיו קדושים, כפי שכתוב עליהם: 'בקרובי אקדש', ואף על פי כן לא ידעו את הצמצום הנ"ל, לפי ערכם העליון והנורא, והקריבו 'אש זרה'".

מובא בזוהר הקדוש ש"אש זרה" הוא בבחינת אשה זרה ונכריה, כי כאשר אדם לא מצמצם את עצמו, אזי הוא פוגם בבחינת אשה זרה. על כן לא נשאו נדב ואביהוא נשים, כי היו דבקים בה' יתברך בלבד ולא צמצמו את עצמם לעולם הזה.

מובא בבעש"ט הקדוש על הפסוק "והחיות רצוא ושוב" – שאנחנו, כביכול, החיות ויש לנו רצוא-ושוב, כלומר שאין באפשרות האדם הגשמי להיות דבוק תמיד ללא הפסק בה' יתברך, אלא רק מוכרחים לנתקו לפעמים ולהפסיקו מעבודתו הקדושה. כמו כן הוא צריך לפעמים להפסיק עצמו ולנתק עצמו ולעסוק בענייני הגוף והעולם הזה, כדי שלא ישרף מאורו יתברך ומאור עבודת ה' והתורה הקדושה שיכולה, חס ושלום, להתהפך אצלו לסם-המוות אם לא ידע את גבולו ואת מקומו האמיתי.     

וזה המקום הוא מעל הטבע. ידוע שהספרה שמונה מייצגת את האינסוף, ומצד שני את היכולת לפעול רצוא ושוב, לרדת לעולם הגשמי ולדעת כיצד להעלות אותו לרוחניות,

שימו לב לצורה של הספרה שמונה - כמו שני עיגולים מחוברים. קשר בין עולם רוחני לעולם גשמי. נמצא שנדב ואביהו רצו כל הזמן להיות בממד הרוחני, ולכן עלו למעלה, השמימה. הם לא יכולים להיות כאן למטה.

אומר הרב שמשון רפאל הירש: "לא התחום האפל של התרגשות הנפש והדמיון, אלא דעה צלולה ושכל חריף ומפוכח, הם הנדרשים לכל מעשי מצוות ה'. בני אהרון מתו מתוך שהלכו שבי אחר התרגשות ליבם, ומכאן הלקח לכל כהני העתיד ולכל מורי ההוראה בישראל: אל ילמדו את מה שלבם אומר להם, ואל יהיו בעלי דמיון טועה ומתעה".

מובא בליקוטי מוהרן (ליקו"מ ח"ב, ע"ח), שצריך האדם בהכרח לנתק את עצמו לפעמים מהדבקות בה' ולהיות בבחינת איש פשוט, כי המוחין שלנו אינם יכולים להחזיק דבקות בה' יתברך כל הכ"ד (24) שעות, על כן צריכים בהכרח מידי פעם להתרחק מעט כדי שאחר כך תהיה התקרבות, ולא, חלילה, שהאדם יפול לאיזו עבירה, אפילו קטנה. אלא הכוונה היא, שההתרחקות היא גם כן לשם שמים בבחינת: "ביטולה הוא קיומה", ועל זה נאמר "ירידה לצורך עליה", והיא ירידה מכוונת ומבוקרת, שהאדם יודע את מקומו ושם לעצמו גבול על מנת לצמצם את עצמו ולהתרחק מעט מהמקום שהגיע אליו בעבודת ה', כדי לא להישרף באש ההתלהבות ולהב הלב.

שימי לב לקול שלך. כשאת מרגישה שהדיבור שלך הוא בקצב לא נכון, מתבלבלות לך המילים, הווליום עולה למעלה - זה אומר שאת צריכה לפתח בתוך הנפש שלך יכולת ליצור ווקאליות מודעת.

הורים, מורים ומרצים צריכים לדעת לווסת את הקול שלהם, שמשפיע על האיזון הנפשי. נניח שמרצה רוצה למסור דברי תורה והוא מרגיש עכשיו איזו התבהרות של מהלכים, ממש חידושים מדהימים, הוא צריך לדעת להשתלט על ההתלהבות שהוא מרגיש, כדי לא ליצור מבוכה בעיני השומעים, שלא נמצאים במקום התודעתי המואר שבו הוא נמצא.

נניח שאת בניקיונות פסח, ומישהו עבר לך באמצע השטיפה. פתאום את נכנסת להיסטריה של צעקות, ואף אחד לא מבין שבקושי סיימת את הניגוב, ואת סחוטה... ו... זה מתסכל יותר שאנשים יסתכלו עליך כלא מאוזנת.

יש התלהבות שלילית ויש התלהבות חיובית. הפרשה מלמדת אותנו לחיות במצב של איזון, שיכול להגיע מתוך הכנעה ופשטות.

נמצא, שהלימוד הפשוט ממעשה נדב ואביהוא, הוא לדעת שהירידות והעליות שאנו עוברים הן לטובתנו, כי הירידות באות "לכבות את השריפה" ואת האש הבוערת. לעומת זאת, העליות ממשיכות להבעיר את לבבנו אל ה', ולישא לבנו אל שמים. בדרך זו מגיעים לאיזון ולשלימות האמיתיים שבין העליות והירידות.

סוד השמונה

יש הבדל בין המספר שבע לשמונה. שבע מורה על שבעת ימי הבניין (שבעת ימי בראשית), על האור האלוקי ששייך לבריאה, ושמונה הוא למעלה מהשתלשלות הבריאה, אותו כח של נס, "אז ישיר משה". המילה "אז" - בגימטריה שמונה. כדי להגיע להשפעות גדולות מעל הטבע, צריך, בדיוק כמו המילה "אז", להשליט את הא' על השבע, על הבניין. על זה נאמר בחסידות שהאמונה מתחילה במקום שהשכל נגמר. הא' רוכבת על השבע. "אז ימלא שחוק פינו". היום השמיני מציין הארת אור שמעל השבע, שהוא אור הכתר, וכפי שאנחנו משננות מפעם לפעם, הכתר הוא ההכנעה שבכוחה אפשר להגיע ברגע אחד מלמטה למעלה.

בדיוק כמו בסיפור המפורסם על החכם והתם – שהתם מגיע מתוך הפשטות אל בית המלך. תם - בגימטריה קטנה שמונה.

הפרשה מלמדת אותנו לרדת מהעץ הגבוה, ולגדול בתוך הפשטות. מתוך התמימות נוכל לבנות ולהיבנות מחדש!

טיפ: נוכל לקבל תרגיל מעשי. בכל פעם שאת מרגישה השתלטות של תאווה, או כעס, או אורות גבוהים מדי, עד שכולם נשארים שם מאחור ואת לבד, דמייני שיש בתוכך כפתור שנקרא "שמונה", ותאמיני שעל ידי לחיצה עליו תוכלי להיחלץ מכל התסבוכות.

ידוע שהספרה שמונה מייצגת זמן גאולה. כינור המשיח הוא בעל שמונה נימים, ולעתיד לבוא יהיה עם עשרה תווים, עשרה מיני נגינה.

לדוד המלך היה כינור כזה, בעל שמונה מיתרים." למנצח על-השמינית, מזמור לדוד". דוד המלך הגיע למלוכה אחרי שהיה רועה צאן ונרדף. הוא חי מתוך הכנעה גדולה, עבד את השם בפשטות! אומר רבי נחמן שלא פשוט להיות פשוט, אבל פשוט שמי שמצליח להיות פשוט - מתרומם גבוה. המשימה שלנו היא לעבוד על מדת התמימות, לרכוש אותה ולהטמיע אותה בתוכנו.