מְקוֹם אָהֳלֵךְ פרק ז’: בלתי נראית

לפרק הראשון, "אנדלוסית בקומה העשרים", לחצו כאן.

לפרק השני, "רוכבות בשתיים", לחצו כאן.

לפרק השלישי, תייקנית מדופלמת בשינוי אדרת​, לחצו כאן.

לפרק הרביעי, "בין חלה לבהלה, הגיעה שעת פדיונך", לחצו כאן.

לפרק החמישי, "ללא מילים", לחצו כאן.

לפרק השישי, "לא לריב", לחצו כאן.

"כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע."

(קהלת, י"ב, י"ד).

להתעורר באיחור ולקבל נזיפה מהממונה עלייך אינה דרך נעימה לפתוח בה את היום; אבל כשעשרים ילדות ממתינות לך ליד פתח הגן לצד הוריהן הזועפים שמקבלים את פנייך במטר ביקורת על חוסר אחריותך - מובטח לך כי בשבועות הקרובים תתעוררי עוד לפני תום זמן אמירת תיקון חצות.

כמה אירוני, הרהרה לעצמה. דווקא היא, שתמיד היתה מודל לאישיות אחראית הממלאת אחר התחייבויותיה בשלמות, נשפטת עתה על ידי ציבור זאטוטות, לצד אבותיהן חסרי הסבלנות ואמותיהן הממהרות, על אחת מהעבירות החמורות שניתן לייחס לבת האנוש המופקדת על פתיחת שערי מכלאת-החינוך של בנות החמש.

ההסברים וההתנצלויות שסיפקה לחבורת חמורי הסבר אודות סיבת איחורה, לצד תוספת גדושה של הבטחות לעתיד בנוסח "זה לא יקרה שנית" - הרגיעו מעט את הרוחות. תוך כמה ימים וודאי תישכח התקרית מזיכרונם של ההורים המאוכזבים, ותחושת האמון האבודה תשוב לשרור בקרבם.

ובכל זאת, הדיווחים על איחורה המוגזם עשו להם כנפיים, והתעופפו במהירות שלא היתה מביישת בז דורס, היישר אל משרדה של מנהלת הגן. רגש מוכר ובלתי נעים מציף אותה, והיא נכנעת לו שוב, כמו אז, כמו תמיד. 

* * *

מאז ומעולם נחשבה יפעת לכליל השלמות. אחיותיה הגדולות העריצו אותה, ולפעמים אף קינאו בכישרונותיה וביכולותיה הנדירות למלא את כל משימותיה על הצד הטוב ביותר. 

בניגוד לאחיה הקטן ארז, ששובבותו מנעה כל שביב של נחת מהוריהם, היתה יפעת ילדה טובה באמת – תלמידה שקטה אך מצטיינת, ובת למופת לכל הדעות. היא עצמה קיוותה בכל ליבה שאם תהיה טובה מספיק ולא תעורר את רוגזה של אמה, היא וודאי תזכה במנות גדושות של תשומת לב, עידוד וגילויי חיבה מצדה. 

אבל תקוותיה התבדו יום אחר יום. אמה לא היתה פנויה להבחין בילדה המופנמת שהתאמצה כל כך להיות בסדר כדי להרגיש אהובה ומוערכת. גם אחיותיה הגדולות היו טרודות מדי בלימודיהן, ולא נתנו דעתן לאחותן הצעירונת שממילא מסתדרת היטב גם בלעדיהן. 

המבחנים עליהם התנוססו ציוניה בעלי שלוש הספרות הנחשקות, פתקי הנחת שקיבלה לרוב ותעודתה המושלמת – מעולם לא מוסגרו במסגרת מוזהבת כפי שציפתה, ואפילו לא נתלו על המקרר, שכבר היה עמוס במכתבי השעיה ובפתקי נזיפה שיוחסו לאחיה הקטן.

אביה, שאת רוב זמנו הקדיש ללימודו ולפרנסתו, היה היחיד שנהג להביע את התפעלותו מהישגיה, אך בשל עיסוקיו הרבים עשה זאת לעיתים נדירות מדי לטעמה. ובכל זאת, הילדה הקטנה שהסתובבה בעולם כשהיא צמאה כל כך למעט הערכה, לגמה בשקיקה את מבטיו החמים, את טפיחותיו העדינות על לחייה ואת משפטי העידוד הקצרים שהפנה לעברה בכל הזדמנות - הגם שהזדמנויות שכאלה כמעט ולא נקרו בדרכם של השניים בשגרת החיים הלחוצה של המשפחה. 

"אימא, תראי איך סידרתי יפה את המיטה, בדיוק כמו שאת אוהבת. אימא? אימא?!".

"אני לא יכולה עכשיו יפעת. יש כאן... ארז! בוא לפה מיד! למה הפתיתים מפוזרים על הספה? כמה פעמים אמרתי לך לא לאכול עליה! אתה ילד נוראי!", הדהד זעמה של אמה ברחבי הבית, שעה שיפעת הממושמעת קלטה לתוכה קולות אחרים לחלוטין. "ילדתי החביבה, צר לי להודיע לך שאין לי זמן בשבילך. לא עכשיו, לא מחר וגם לא בעשרים השנים הבאות. יש לי מספיק צרות להתעסק בהן. עשי טובה לכולם, תיעלמי לך באיזו פינה ותמשיכי להסתדר לבד, כמו שהספקת ללמוד בעשר שנות חייך. תסתפקי בכך שאיננו כועסים עלייך, והיזהרי לך מאכזב אותנו", הזהירה אותה אמה בדמיונה. 

יפעת הקטנה קיבלה את הגזירה בשתיקה, בדיוק כפי שהיה מצופה ממנה, מחביאה את רצונותיה וכיסופיה השקטים עמוק במאורת הדוב השקופה, הרחק ממבטי הכעס והאכזבה שהופנו לעבר המקורות הבעייתיים בבית.

אי שם בעבר, תחת שמיכת הפוך העוטפת, ישבו להן השתיים בדד. "אסור לנו להיכשל. לא ניתן לאיש סיבה לכעוס עלינו או להתאכזב מאתנו - גם במחיר של חיים תחת פחד ומאמץ, של אובדן היכולת לרצות ולהיות". 

השנים חלפו, ילדת המאורה גדלה והיתה לנערה עצמאית, תורמת לסביבתה מבלי לבקש כל תמורה ומרצה גם כשאינה רוצה - והכל בתמורה לקורט אהבה, לקמצוץ הערכה ולמעט תשומת לב שמעולם לא זכתה לקבל באמת. אין פלא, אם כך, שאנשים רבים מדי ראו בה אימא מושלמת, רעיה מסורה וגננת נערצת - כפי שתמיד חלמה להיות. 

יפעת הקטנה היא שניסחה את החוזה בינה ובין הדמות שתהיה כשתגדל בעוד עשור או שניים, ועדיין לא ידעה באילו שבילי בדידות יהיה עליה לפסוע תחת מעטה "אשת החיל" כלילת המעלות, וגם לא שיערה כמה מאמץ יידרש ממנה כדי לתחזק את דמותה המושלמת.

* * *

"את מוכנה להסביר לי מה עלה בדעתך כשהחלטת לצאת מוקדם אתמול?", צווח קולה המוכר של הפרקליטה המתולתלת שנטלה לעצמה את שרביט הסמכויות בהיעדרה של בעלת המשרד הפצועה.

"בהתאם לתנאי ההעסקה שלי אני אמורה לסיים בארבע לכל המאוחר, והעובדה שאני נשארת כאן שעות נוספות נעשית מתוך רצוני הטוב", רצתה לאה להשיב, אך תחת זאת רק שאלה: "סליחה? תוכלי להזכיר לי אולי מתי יצאתי אתמול?".

"אני לא המזכירה שלך, ואת מוזמנת לגשת למזכירות ולבדוק בעצמך את דו"ח הנוכחות שלך".

"רות, השעה שש נחשבת למקדמת בעינייך?", שאלה בתמימות שעוררה עוד יותר את רוגזה של בת שיחתה. 

"אני רואה שאת נזכרת מתי עזבת גם ללא עזרתי. כן! זה מוקדם בהתחשב בכל המשימות הדחופות שהשארת מאחוריך".

"כמו מה, למשל?", הוסיפה לאה לשאול באותה נימה רגועה שמתחה את עצביה של רות עוד יותר. 

"כמו למשל הבקשה הדחופה לדחיית דיון שלא טרחת להגיש לפני שנטשת את העמדה". 

"הבקשה הוגשה הבוקר, ואפילו כבר ניתנה בה החלטה. הדיון נדחה לבקשתנו בשלושה חודשים", אמרה לאה.

"טוב, נראה לי שמיצינו את השיחה הזאת. אני מקווה שבפעם הבאה תגלי אחריות ותסיימי את המשימות בהן התחלת", אמרה, ובכך נראה היה לה שיצאה ידי חובת התוכחה לבוקר זה.

לאה נשמה לרווחה. התנכלויותיה של רות כלפיה הפכו למוגזמות לכל הדעות, חשבה. מה בדיוק היא רוצה להשיג בכך? שתתפטר ותפנה לה את הדרך? לאה מעולם לא התחרתה ברות, אך את הקנאה הנודפת ממבטיה היא קלטה כבר מזמן; ברור לה היחס המנומס שהפגינה רות בהיכרותן הראשונית ממילא נראה ללאה בלתי אמין – שלא לומר מזויף. עליה להישמר מפניה, בכך אין ספק.   

* * *

"יפעת, מה קרה הבוקר?", מתעניינת גילה, מנהלת הגן שחביבותה נודעה היטב בשערים. 

"גילה, אני כל כך מצטערת. אתמול חגגנו יום נישואים עד שעה מאוחרת, וכנראה שהעייפות הכריעה אותי. לא זכרתי לכוון את השעון המעורר, ולולא הקטנה שהתגנבה למיטה שלי בשבע בבוקר -"

"את קשה מאוד עם עצמך. הכל בסדר. אני לא נוזפת בך, חלילה, רק חשוב לי לוודא שלא עובר עלייך משהו חריג", אמרה גילה והשעינה את שתי אמותיה על שולחן העץ המתקלף. כבר שנים משרת שולחן זה את מנהלות הגן לדורותיהן, סופג לתוכו את זיכרונות הילדות של המתחנכים הקטנים שחלקם בגרו בינתיים והפכו בעצמם להורים. 

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

הוקל לה, ליפעת, ועל כך תעיד אנחת הרווחה שהשתחררה מראותיה לחלל החדר. "הם לא כועסים? רבים מהם וודאי איחרו לעבודה בגללי. זה כל כך לא מתאים לי! סמכת עלי, וזו הסיבה שהפקדת בידי את המפתחות. ואני אכזבתי. קשה לי להאמין שמישהו מהם יהיה מסוגל להאמין בי אחרי התקרית המביכה הזאת". 

"המפתחות אכן בידייך, ואת בהחלט נושאת באחריות לעשות את כל ההשתדלות כדי לפתוח את הגן בזמן. אבל מי כמוך יודעת, שגם ילדה שמשתדלת מאוד לא ללכלך את שמלת השבת, שוגה לפעמים ומתלכלכת מבלי שהתכוונה לכך. אבל הוריה עדיין ממשיכים לאוהב אותה. וגם השם יתברך עדיין מאמין בך ואוהב אותך, גם כשלפי הבנתך את נכשלת במבחנים שהוא מזמן לך", אמרה גילה בקול אימהי שעורר ביפעת געגוע ישן. געגוע לאכפתיות; כמיהה לשייכות ולקשר חם, כמו שמעולם לא חוותה מול אמה.

התחלתו של חיוך החלה לבצבץ מבין שפתיה. "הלוואי שאאמין בעצמי כמו שאת מאמינה בי כרגע. הלוואי", רצתה יפעת לומר, וודאי גם הייתה אומרת לולא התפרצה רחלי הסייעת למשרד בו ישבו השתיים, וארשת בולטת של בהלה משוכה על פניה.

"תהילה רזאל נעלמה, אנחנו לא מוצאות אותה!".

* * *

"יופי, הבת שלה נעלמה, ואני זאת שצריכה לאכול קש בגללה", אמרה רות בזעף. 

"אל תגזימי. לא היית מצפה ממנה להופיע לדיון, ולקוות שאיזה מלאך יחזיר אליה את בתה. אפילו אני יכולה להבין את זה", הודתה מורן. 

"את מבינה? עכשיו אני צריכה לוותר על ארוחת הצהריים שלי וללכת לדיון במקומה. שונאת את האישה הזאת! מתעבת אותה!", לחשה בכעס, ורגע לאחר מכן מיהרה להביט סביב. היא בפירוש אינה מעוניינת לפרסם בקול את מידת טינתה כלפי ה"מלאכית" המוכשרת שמזה חודשיים גונבת אליה את הערצתן של עובדות המשרד.

"רות, לקוח בשם גיא אדמון מבקש לשוחח אתך", קטעה שירה המתמחה את לחישותיהן של השתיים. 

"תעבירי אותו אליי לשלוחה", הורתה למתמחה. "נמשיך לדבר אחר כך. היא עוד תשמע ממני, חכי ותראי", אמרה רות ומיהרה למשרדה, נוקשת בעצבנות מופגנת בעקביה החדים. 

"שלום גיא, במה העניין?", שאלה. 

"העניין הוא שכבר חצי שנה שוכבת אצלך המעטפה שהשארתי לך עם כל תלושי השכר שלי והתיעוד הרפואי, כולל דיסקים מקוריים, צילומים פנורמיים, תמונות מפותחות של המפגע. פשוט אמרת לי שכשיגיע החומר תגישו את התביעה. התקדם משהו מאז?". 

"תן לי לחזור אליך בקשר לזה. אני צריכה לצאת עכשיו לבית המשפט. אעדכן אותך כשאחזור", אמרה וטרקה את הטלפון מבלי להמתין לתשובה. 

הדם אזל מפניה, היא חשה בכך. המעטפה זכורה לה. אבל איפה הניחה אותה? היא לא בקלסר של הלקוח, וגם לא במגש השולחני של המסמכים הממתינים לטיפולה. לא, זה לא יכול להיות. לא ייתכן שהיא איבדה אותה. הרגעי, את תמצאי את המעטפה. לחץ לא יעזור לך להיזכר. היא היתה כאן על השולחן, ואז ביקשת משירה המתמחה לצלם את המסמכים הרפואיים ולהחזיר את כל החומר לשולחן. 

"שירה, מה עשית עם המסמכים של גיא אדמון שביקשתי ממך לצלם לי לפני חודשיים? הוא השאיר אצלי את המעטפה ואמרתי לך לצלם אותם ולהחזיר לשולחן שלי. איפה הם?!", שאלה בנימה שהעידה כי עצביה מתוחים, וכי היא לא תסבול כעת תשובות מהוססות. 

"צילמתי והחזרתי את המעטפה לשולחן שלך, כמו שביקשת". 

"אני רוצה שתהפכי את המשרד ותמצאי את המסמכים. עד שאחזור מהדיון אני מצפה שהם יהיו על השולחן שלי. ברור?!". 

"אשתדל", אמרה שירה אל מול פניה הרושפות של רות, ומיהרה להסתלק מחדרה עד יעבור זעם. 

* * *

"לא רציתי להישאר בצהרון", הודתה בת החמש בפני אמה המודאגת. "את תמיד בעבודה, ונמאס לי כבר לחכות שתחזרי הביתה".

"ובגלל זה החלטת לחזור מוקדם? תהילה, גם כשאני בעבודה אני חושבת עליכם, ותאמיני לי שגם אני רוצה לחזור אליכם מהר". 

"אז למה את לא חוזרת? לפעמים את באה אלינו כשכבר יש חושך. את בקושי מספיקה לספר לנו סיפור לפני השינה. זה לא הוגן!". 

היא צודקת. זה לא הוגן. אבל איך מסבירים לילדה קטנה את מה שהיא אינה יודעת להסביר לעצמה? איך מאילוץ כלכלי טהור הפך מקום עבודתה לתחליף זול לילדיה? לא כך היא ראתה את חייה כשהחליטה לחזור למעגל התעסוקה. לא כך. 

"תהילה, מחר בע"ה אשוחח עם המנהלת שלי ואדאג לקבוע שעות עבודה מצומצמות וקבועות. לא תישארו שוב בלעדי בחושך, גם אם אצטרך להתפטר לשם כך", הבטיחה לאה בנחישות וחיבקה את בתה. 

* * *

"יפעת, כמה טוב שבאת. מה תשתי?", שאלה לאה את אחותה. 

"קפה, כרגיל. תשמעי, מזל שזה הסתיים ככה. ישבתי בחדרה של גילה המנהלת כשהיא קיבלה את הדיווח על היעלמותה של תהילה. נזכרתי שכל הבוקר תהילה לא היתה רגועה וביקשה לחזור הביתה. זה היה המקום הראשון שבו הצעתי לשוטרים לחפש אותה", גוללה יפעת בפני אחותה את תרחישי הצהריים. 

"ברוך השם. היית שליחה טובה. תראי, אני לא יודעת מה לעשות. כבר שבוע הבוסית שלי נעדרת מהמשרד בעקבות תאונת הדרכים שעברה. בינתיים נוצר עומס עבודה עצום, והמחליפה שלה, עורכת הדין רות וינר הנכבדה, לא מפסיקה להתנכל לי ולהעמיס עלי תיקים שאין לי סיכוי להספיק להגיע אליהם בשבע שעות עבודה", אמרה לאה. 

"אני מבינה. מה בעלך אומר על זה?". 

"יהודה? מה יש לו לומר? הוא יודע מצוין שאנחנו צריכים את המשכורת הזאת. אני פשוט חייבת לעבוד פחות שעות". 

"ולמה לא באמת? מה מונע ממך לצאת בזמן?", התעניינה יפעת. 

"היית צריכה לשמוע איך המנהלת המחליפה הזאת כמעט אכלה לי את הראש כשיום אחד יצאתי בשעה שש, מבלי שהספקתי להגיש איזו בקשה דחופה", אמרה לאה, וטעם מר התפשט בפיה שעה שנזכרה בעבור מה ומי היא נקרעת מילדיה.

"את מפחדת ממנה?", התעניינה יפעת.

"שאלה טובה. אני מפחדת, אבל לא ממנה. אני פשוט רוצה להיות בסדר, לא להיכשל במה שאני עושה", הודתה לאה.

"להיכשל? את יודעת כמה אמא גאה בך. תמיד היית זאת ששימחת אותה באמת. תראי לאן הגעת – הצלחת בכל תחום אפשרי; את מתפרנסת מעבודה במקצוע נחשק, נשואה באושר, מגדלת חמישה ילדים - "

"מצחיקה שכמותך. מתי בפעם האחרונה בדקת כמה טוב יש בתוכך? יש לך מושג כמה הילדות בגן אוהבות אותך? אני לא מכירה עוד גננת מסורה כמוך. וגם את ברוך השם נשואה ואימא מדהימה לילדים שלך. כמה יחס, תשומת לב ואהבה הם מקבלים ממך. הלוואי שיכולתי לתת לילדים שלי אימא כמותך".

שתיקה עמדה בין השתיים; אף אחת מהן לא שיערה עד כמה מוצלחת היא נדמית בעיני אחותה, ושתיהן אינן יודעות עדיין כמה נהרות יהיה עליהן לחצות עד שיגלו את ה"אני האמתי" הנעלם שבתוכן. ה"אני" שממתין לבקוע את קירות ה"מושלמות", ולהאיר לעולם מזיו יופיו הזך.