הר בלתי אויר: רשימות מערבי פסחים

המאמר הזה מוקדש לחברתי היקרה נורא, אי אז מימי קום המדינה, סליחה  - הסמינר.

פתאום, בשעה לא שעה כשבועיים לפני חג החרות - היא מחייגת אלי, ופשוט -  מבקשת לדעת מה שלומי! ואם לא די בזה, היא נוגעת בנקודה רגישה: מה שלום הפסח.

הסתכלתי  סביבי, כדי להצליח להגדיר נכון "מה שלומי" ברגעים אלו ממש, וראיתי שהפסח מרחף פה ושמח, וגם מלחיץ, וגם משתדל להגיד לעצמי שלא צריך להילחץ, וגם עולה כמו צונאמי בלב, וגם נרגע כמו הר געש שמתחרט על שהתפרץ –

בקיצור, בליל רגשות ומטענים ומחשבות - וטיפונת תזוזה ומעשים.

או אז הקראתי לנחמה את רשימת הדמיונות בקול שלו לגמרי: "הפסח כבר גמור, ישתבח שמו!  מדפי הארונות כבר מצופים בדנטלים משובחים, הבית נוצץ, החמץ התבער לגמרי ועף לחלוטין - נשאר רק להוריד כלים ולהתענג על הנוסטלגיה"...

נחמה נשפה בהתפעלות. ככה?!

"ככה!" וחייכתי חיוך צופן סוד.

אחרי כמה שניות, נזכרתי שזה לא ממש ככה, אז הוספתי כמה מילים, כדי שזו תהיה אמת ממש: "אה, הנה פרט זניח: זה היה בשנה שעברה"...

צחקנו יחד. אלא שבזכותה נזכרתי, שבעצם, כל ההר הזה, והמטלות המתגבהות עליו, והתכנונים המצטמחים, והרשימות המשתבשות -

כל ההר הבלתי אויר [השגיאה מכוונת] - היה גם היה בשנה שעברה! ובקודמת לה, ובקודמת לה -   ושרדנו את זה, ברוך השם! ואפילו יש לנו, ארוזות עם הכלים שלמעלה, נוסטלגיות צבועות בפסטל עם נגיעות אבקת זהב...

איזה יופי להסתכל קצת על העבר. כמה זה מעודד!

אני נזכרת בדף דפדפת עמוס שהכנתי לי בשים לב טרום התרגשות הערב פסח על העולם, כמו שממליצים לנו כל היועצות והארגונים. הדף היקר והמושקע הזה – נעלם כעבור יומיים, ורק במוצאי פסח – מצאתי אותו מציץ וצוחק עלי מאוד.

הבטתי בו. תשעים אחוז מן הדברים הלחוצים, המתוחים, מתוחי הקווים, המודגשים והרצים והדחופים והפקוח נפש כמעט – התפוגגו. הסתדרנו. איכשהו אבדו מנפחם. גם אם הם לא נעשו / נקנו / הוספקו. ולא קרה לנו כלום. באמת כלום.

העפתי מבט בדף שהיה נראה כמו חמץ שעבר עליו הכלח, סליחה - הפסח. כמה חפשתי אותו. כמה טרחתי לסדר בו את הכל. והוא נעלם. והייתי בטוחה ששכחתי פרטים... והנה... הוא פה. וצחוקו  מהדהד. מלמד.

הנשימות שלי חזרו לנשום אויר.

"אז תנשמי גם עכשיו", מבקשת ממני נחמה, בבינה יתרה, "כי גם השנה בטוח יהיה לנו נפלא!".