מכת דם: "אין לי שום דבר נגדך, אני דווקא שותה דם לרוויה, אבל הילד..."

א. פטימה עמדה ליד התנור והכניסה גזרי עצים, תוך כדי שהיא מוודאת שהם לא לחים או רטובים מדי. דבר המשפיע ישירות על טיב הלחם הנאפה, ובעקיפין על מצב רוחו של בעלה, שאף כך צריכה היא לרחמים גדולים שיעברו היום והלילה בלי פגע ומכשול.

מזה שנים, כך הוא הסדר. בעוד ליל, קמה היא בשקט-בשקט לבל תפריע לבני הבית משנתם העריבה להם ולעולם. מוציאה את שק הקמח, מערה מלוא ספל קמח לקערת הנחושת, מוסיפה מים מהחבית, לשה עד שהעיסה מתערבבת ומתערבלת דבוקה היטב, לאחר מכן מכסה בסדין שיתפח יפה יפה, אז הולכת היא להכין את התנור לאפייה.

יופי, הייתה מרוצה לעצמה. העיסה תפחה בדיוק כמו שמוחמד אוהב ודורש. גלגלה את העיסה לצורת לחם, והוסיפה מיני שמנים ותבלינים מצריים, הציתה את האש בעצים, הכניסה את הלחם לתנור. אחריה הגיפה את דלת התנור.

עשן חרוך התפשט בהדרגה בבית, כשעיטושי בני המשפחה נשמעו בעוז. הם יוצאים ממיטתם, ובעיניים טרוטות שואלים מה קרה. הצחנה שלטה בכל פינה, העיבה על כל אף, כשהעשן צרב כל עין.

"לצאת מן הבית", צעק מוחמד בנשמתו הטרופה ובקולו הצרוד. "קודם כל לצאת", זעק לבנו ששכב שרוע על מיטתו כשייגץ אמיתי, "אח"כ נראה מה קרה" תוך הוספת האיום הקבוע, "הפושע ייתפס וישלם על זה".

אסיפת שכנים מרגשת שכזו לא ראתה שכונת הפלחים מזה שנים רבות. שנים חיים הם פה, בסמיכות לנילוס, שואבים כל יום מהנילוס מים ומשקים את השדות. מהיד לפה, בלא צורך להתארגן יחד לחפירת תעלות ארוכות לצורך זרימת המים מהנילוס עד השדה.

עכשיו, כולם פה. אף אחד לא חסר במעמד ההיסטורי. כולם מתגודדים ומתקוטטים יחד, זה טוען בכה, וזה צועק בכה. היא בוכה על העיסה ורעותה מתאוננת על תבשילה.

אחרי דקות ארוכות של בלבול וטירוף, התחילה אשת מוסטפה לבכות שהעולם מתחיל להיחרב... וזה סימן ש... כדמיון המזרחי הטוב עליה.

ברגע זה קלט מוסטפה שאם מישהו לא יתפוס כאן פיקוד, גם הוא ישתגע.

"שקט", צעק מוסטפה בקולו הבס, "שקט שיהיה כאן". הוא תופס פיקוד, "כולם נשארים פה. אני ומוחמד הגיבור הולכים לבדוק מה שקרה".

ליבו של מוחמד פרפר כהוגן. האם משוגע הוא, להיכנס עכשיו לבית? ואם הבית יחליט ליפול עליו, מה יעשה?

אך למראה עיניהם המעריצות של בניו ואשתו פטימה לעברו, אביהם הגיבור החזק,  התאזר בעוז ותעצומות, כשהוא מכריז בקול "אני אכנס עם מוסטפה. אף אחד לא יעיז לזוז ממקומו. מי שזז - אני לא אחראי עליו".

ב. ריח העשן החרוך שקיבל את פניהם מיד בהיכנסם לבית לא הותיר מקום לספק. הריח מגיע מהתנור.

לאט-לאט נגשו שניהם לתנור, כשהם מסלקים את פתח התנור. לכזה מראה מבהיל, אף אחד לא הכין אותם:

העצים שכבו חרוכים זה ליד זה. נוזל אדום למראה זב ונוטף מעדנות מן העצים על תערובת בלולה של כמה גושים בלתי מזוהים, כשעשן שחור מיתמר כמו מן ארובה ישר לעיניהם המתחלחלות.

הריח המבאיש עם העשן שנכנס לתוך העיניים, גרם חיש מהרה אף לשני פלחים שכאלו, לברוח מן הבית כל עוד נשמתם וריחם עמם.

"כן." סח מוסטפה למוחמד, "גם בבית שלי קרה אותו דבר. למי יש עניין לשפוך דם בתנורים שלנו?".

בעוד מוחמד מנסה לחשוב לאיזה בעל חוב שלו, גם מוסטפה חייב כסף... אולי יתאגדו יחד ו...

"איי, איי", ננער לו מוסטפה, "אה, בעצם, זה משה. הוא אשם בהכל...".

"מה-מה???", הזדעק לו מוחמד, "מה אמרת, משה? מִי זה, מַה זה?".

"איי, פלח בן פלח, לא שמעת? כולם מדברים מזה, לא שמעת כלום? כולם יודעים את זה.

"משה, מנהיג היהודים החדש, התחיל לאחרונה להגיע כל יום לכבוד המלך ירום הודו בסיורו הפרטי-המלכותי לפנות בוקר ליד הנהר".

"מה?" הזדעק לו מוחמד, "שם בסיור האישי של המלך, שאף אחד לא הולך עמו?".

"כן. אך לא זה העניין", קטע אותו מוסטפה בחדות. "לא רק שהוא מפריע לסדר הקבוע של המלך", ריר נוטף מפיו מהתקצפותו על החוצפה היהודית, "הוא פשוט מגיע לשם ומעלה דרישות בלתי לגיטימיות, ובעצם אף בלתי ישימות. הוא טוען שעל פי בקשת השם אלוקי ישראל, צריך להרשות לכל היהודים לצאת מהארץ, ו...".

"מה?" הצטווח לו מוחמד. "השתגעת? לשחרר את היהודים? כל המשק יקרוס, הם הרי כח העבודה והבנייה של כל הממלכה".

"רגע, תירגע", צרח מוסטפה בניסיון נואש להרגיע את הרוחות, בהמשיכו: "בקיצור, אז משה הזה אמר לאחרונה למלך, כי אם לא ישלח את היהודים ממצרים, כל המים במדינה יהפכו לדם".

"אני לא מבין. מים יהפכו לדם? לא. זה פשוט לא יכול להיות", פסק מוחמד בנחרצות ערבית, "שלא יבלבל...".

"מבלבל בראש? זו המציאות. אין מה לעשות. בינתיים, הוא צדק. מה שמפריע לי פה, שזה על חשבוננו.

"סליחה על שאני מצער אותך", ממשיך מוסטפה בהקראת החדשות, "עכשיו אני נזכר, שהוא אמר שגם כל הדגים שביאור ימותו ויסריחו".

"כן, אבל מי כיבה את האש של התנור?", הצטעק מוחמד, עודו נזכר בבטנו המצפה לאוכל. "אתה יודע איזה לחם טוב היה יוצא, אם הוא לא היה מכבה את התנור?".

"אוי, טיפש, תפסיק כבר", התכעס מוסטפה. "משה, היהודי הזה, אמר לפרעה: כל מים יהפכו לדם. כך שאין מה לעשות. כל העולם בנוי מארבע הכוחות: אש. מים. רוח. עפר". מוחמד מנענע את ראשו בכל כוחו, כמנסה לשכנע שהוא מבין.

"אז בגזרי העצים יש מעט כח מים. עכשיו, תחשוב רגע. אם זה נהפך לדם ויוצא מהעץ, נו, מה קורה?".

"נכון, נכון", התלהב לו מוחמד. "הדם נטף מן העצים וכיבה את האש".

"די. התפרץ מוסטפה "למה אתה כל כך מרוצה? שהבנת בסוף מדוע מסריח כאן כל האזור, ולמה אין מה לשתות?

איי, מה יהיה פה"... יילל.

ג. כשהוא גורר את מוסטפה לצדו, נעמד מוחמד בחצר לנוכח השכנים המנמנמים מולו, חולמים בהקיץ או בשנתם. בקולו הצרוד העיר את כולם: "כל אחד, בלי יוצא מן הכלל, לוקח בידו כלי חרישה". הוא מוריד את הטון. "מהמידע שהגיע לידינו, כל הנילוס נהפך לדם". ההלם והתדהמה שאחזו בציבור נתנו לו זריקת עידוד. סופסוף כולם יודעים שיש מנהיג לשכונה.

"אנחנו חכמים יותר מכולם", הוא אמר, כשכולם מתסכלים לעברו בהערצה סמויה וגלויה. "נצא יחד לכיוון הנילוס, אך לא עד הנילוס ממש. נעצור במרחק סביר מן הנילוס. שם, עמוק באדמה, במקום שהם לא הצליחו לקלקל, יש כנראה חללים מלאים מים. נחפור שם עד שנגיע למים, נשאב את זה, ויהיה לנו מה לשתות".

ההתרגשות שאחזה בציבור לא ניתנת לתיאור, זאת רק נאמר. אפילו פניו של מוסטפה-שחום העור נתכסו בגוון ארגמני-אדום מחמת הבושה, שלא הוא חשב על הרעיון.

מוחמד הלך בראש, כמנהיג בגדוד. בידו - המעדר הוותיק, הירושה שלו מסביו מוחמד הגיבור - הראשון שעל שמו נקרא, לזכרו ולגאוות נפשו.

במרץ מצרי התחיל מוחמד לחפור, כשסביבו נאספה לה החבורה כולה. "מי שלא יעבוד - לא יקבל מים", צווח בקולו. בראותם עומדים ומסתכלים, נהנים למראה עבודתו.

האיום עשה את פעולתו. כולם מתחילים לסחוב מעדרים, או לפחות כלים שדומה לכלי חרישה. צועקים בקול, דוחפים ונדחפים, רבים ובוכים. העיקר שמוחמד לא יחשוד בהם ח"ו שהם לא עובדים מספיק.

מוסטפה, שאיבד ברגע אחד את כל מעמדו, גמר בדעתו שעליו לקבל בחזרה לעצמו את הבכורה, עכשיו ומיד, לפני שיהיה מאוחר מידי.

הוא החל לחפור בקצב ובמהירות נוראית, כשהוא מוציא יחד עם זה את כל זעמו, שצבור אצלו זה ימים ושנים.

לפתע, הרגיש מין תחושה כאילו המעדר נטמע לאט בעפר, כהולך להיבלע בתוך האדמה. אה, כמעט פחד להאמין שהוא הצליח. הוא קלט. כן. אה, אלה מים...

בהתרגשות גוברת צעק וצווח בקול לא לו: "מצאתי, מצאתי מים!". האתים וכלי המלאכה נפלו מידי כולם, כשכולם ממש, כולל מוחמד, רצו (מלשון ריצה), שכן רצו (מלשון רצון) לראות את הפלא הגדול. יש מים.

מוסטפה, כמבטיח לעצמו את הבכורה, השתטח חיש ארצה, מכניס כל ראשו לבור, ולוגם להנאתו ולגאוותו מהמשקה היקר. אחרי הכול, כבר כמה שעות שהוא לא טָעַם טַעַם מים.

מוחמד נעמד בעמידה יציבה סמוך לבור, כשומר המים הבלתי רשמי של מצרים. אלו שעמדו שם לפניו, הבינו בכמה רמזים גסים, ואף ביותר מכך, שהבא בתור הוא-הוא מוחמד.

הגרגורים לא נפסקו, בעוד מוסטפה מנענע רגליו באושר, כנהנה מכל רגע וטיפה.

"מוסטפה", הרעים מוחמד, "תן לכולם לשתות". נענועי הרגליים התגברו, כשהציבור התחיל לקלוט שמשהו הסתבך...

אחת, שתיים, שלש. בכוחות משותפים הרימו את מוסטפה המסכן, שלא הפסיק להקיא דם, וסחבו אותו לכיוון ביתו, כשהוא מפרפר בין החיים והמוות, ולא מפסיק לרקוק, דם אחרי דם.

מוחמד נשאר לעמוד ליד הבור. המבטים שקרצו השכנים בינם לבין עצמם בלא להסתכל אף לכיוונו, נתנו לו להבין ולהרגיש טוב-טוב מה הם חושבים עליו, "מוחמד-הגיבור", בפרט, ועל הרעיון הפרוע בכלל.

ד. היו לא תהיה. החליט מוחמד, ומי יעמוד כנגדו?

פטימה אשתו, בראותה את מצב רוחו, וכחַכָמה מניסיון (כואב), החליטה אף עכשיו להיות מן החכמים ולא מן הצודקים. "נכון, נכון", החרתה אחריו, "אסור לשתוק על זה...

"תחשוב מה הולך פה", הוסיפה שמן למדורה. "אתה, מוחמד הגדול, יושב בבית המסריח. הלחם דומה לקציצת דם, כל השטיחים בבית מלאים ברטיבות מדם". היא מוסיפה לסכם בקצרה, "אוכלים, דם. בוכים, דם. שותים, דם. רואים, דם. מריחים, דם. נושמים, דם. יושבים על, דם. שוכבים על, דם. ישנים על, דם. דם, דם".

"דם, דם. דם, דם", התחיל מוחמד לזמזם שיר חדש, לא מוכר, תוך כדי שה"דם" המצרי הידוע לשמצה, עולה לפי הקצב מהלב, עוקף את המוח, ומגיע ישר ל... כח.

מ"לא מחשבה", למעשה.

מרים את רגליו לכיוון הרחוב, פורש את ידיו לשני צדדיו כשני מלקחיים מוכנים לכל תרחיש. פניו סורקות בעיניים זועמות ומטריפות. נו, איפה יש פה איזה יהודי? נו, הוא מתרגז. איפה יש כבר איזה יהודי?

יהודי מחוצף, הייתה המחשבה הראשונה שעלתה לו בראש.

מול עיניו, בקו ישר בדיוק, צועד לו יענק'ל היהודי. מסביבו קופצים ילדיו הקטנים.

זה מילא, שירקוד עם ילדיו. אך בידיו מחזיק הוא, בלי שום בושה, לא פחות ולא יותר, חבית.

היהודי הזה מחזיק בידו חבית מלאה השאובה מאיזה מקום סודי, כשילדיו שרים עוד להנאתם, מים, מים, מים.

סביבם עומדים ילדי המצרים ומביטים בקנאה בלתי נסתרת, לצד אבותיהם המציצים בחרון אף נסתר דרך חרכי החלון.

בלי אומר ובלי דברים, אף לא נשמע קול. יד ימינו בצד ימין, יד שמאל לשמאל. נותן להבין; הכל היסטוריה. מעכשיו, החבית שייכת לי.

יענק'ל היהודי עמד לו נבהל, מתלבט האם להרים רגליו כמעשה אבותיו בכגון דא, או הפעם, בעידני דגאולתא מותר לו להרים גם את ידו.

אך מוחמד הקדימו בחנפנות ערבית. "תראה, אין לי שום דבר נגדך, אני אישית שותה דם לרוויה, יש לזה אפילו סגולות רפואיות (לא פשוטות).

"אך, פשוט, יש לי ילד קטן, אלרגי לדם, ואתה יודע, ילד זה ילד, לא משנה יהודי או ערבי, הילד מתחנן למים", קולו גובר בתחינה. "מה אעשה? אתה יודע מה, הרי אני לא גנב, אני אסחוב לך את החבית הביתה. אבל בתנאי אחד".

"כן?", נרגע לו יענק'ל, מה התנאי? "כלום. רק ספר לי, מאיפה אתם לוקחים את המים?". "אה, מן הנילוס", ענה יענקל.

"...חוצפן-עבד שכמוך", התרתח מוחמד "אתה עושה ממני צחוק? הנילוס מצחין עד פה, ואתה לקחת משם מים? אתה יודע מה, יהודון. לך אתה לקחת מים מהנילוס...", הוא משחרר צחוק פרוע.

החלטתי שיש לי מים, ויש לי. פטימה צודקת שאני מוחמד-הגדול. כולם התחבאו מתחת החלונות, כאילו אסור לקחת מהיהודים, ואני מסודר. יש לי מים. כבר אבדוק לכמה אנשים זה יספיק. אבל מוסטפה בטח לא יקבל, הוא ניסה בבוקר להשתלט על העסק, כאילו שהרעיון היה שלו.

בחדר הפנימי בביתו, כשהיה בטוח במאת האחוזים שאף אחד לא רואה, הרשה מוחמד לעצמו להוריד את החבית מעל כתפו, כשרק פטימה קבלה "אישור מיוחד להיות נוכחת בחדר בעת הסרת הלוט מהחבית.

מיד בפתיחת החבית, הרגישו שמשהו לא בסדר. פטימה הנמיכה את הטון בשירי הניצחון בשבחו ובחזקו, ובד בבד הסתובבה לעבר הדלת כמנסה לא להריח.

...הצבע האדום הצח לא הותיר מקום לספקות. היהודי הזה עשה ממנו צחוק, אבל לא סתם; בפרצוף.

לא נשאר לו אלא להסכים עם פטימה שהמשיכה בקול נכאים בסיכומיה. "מעתה יש לנו גם: חבית מלאה, דם".

ה. יש גבול לכל תעלול. אני אראה להם, חשב מוחמד בעודו שומט את מכסה החבית ומרים רגליו בשעטה.

הפעם לא הוצרך אף לחכות. מיד לנגד עיניו הלך געצ'ל, באותה תמונה מוכרת ודוקרת. בידו אוחז הוא חבית מים, כשילדיו שרים את הלהיט החדש, מים, מים, מים.

הפעם, החליט מוחמד, בשונה מנוהגו כסדר, הפעם לשם שינוי ישמע לקול סבתו, "לאט, אבל בטוח". הוא נעמד לפני געצ'ל ומשפחתו, כאומר "התנועה חסומה".

כמעשה בעל הבית מושיט ידו לחבית, פותחה, דוחף לתוכה את חוטמו. כן, אלה מים. לא לוקח שוב סיכונים, מציץ בשנית לתוכה. כן, אלה מים.

הרגע המכונן הגיע. "מבצע מים" יוצא לדרך.

כבקי ורגיל, יד ימינו בצד ימין, יד שמאל לשמאל, כנותן להבין, מעכשיו, המים כולל החבית. כולה שלי.

מים, מים, מים. מים, מים, מים. שר ורץ. מים, מים, מים. רץ ושר את הניגון ששמע מהילדים. מים, מים, מים. ורץ.

"המבצע הצליח", הצליח לפלוט מפיו, טרם כרע נפל על הרצפה בחדרו...

"מים", צעק בגרונו הניחר, "פטימה, מים".

"מוחמד הגדול, אתה כבר מקבל מים", פנתה אליו מרוגשת כולה, לא לפני שהשחילה "אבל גם אני".

"בסדר, גם את, אבל - תביאי כבר מים".

במהירות שיא הסירה את המכסה מעל החבית, כשהריח המוכר והדוחה, הדף את פניה יחד עם ליבה שנפל.

"מים", נשמע קולו של מוחמד בתחינה לא אופיינית לו. "מים".

"גדול-גדול, מוחמד, אתה גדול. אבל, אלה לא מים". נשמע קולה של פטימה, בהסתגרותה בחדר הפנימי מאחורי דלת ובריח, כמנסה להינצל מחמת אפו.

לא מים, לא גיבור, לא החזרת הכבוד האבוד, כלום. כלומניק היה וכלומניק נשאר.

וכך, בעודו מסתפק איזה שיר לשיר - האם הלחן העצמי המצמיא את לשונו: דם, דם. דם, דם, או את השיר היהודי, המוציא אותו מדעתו: מים, מים, מים - התקשרו עיניו בשינה טרופה, שבאה לאחר שעות חפירות, ריצות, סחיבות ואכזבות.

בעודו עומד ליד החבית האישית, המלאה מים עד גדותיה, ושותה, ושותה, ושותה - גילה עצמו ננער משנתו המטורפת, שוכב לו על מיטת עץ מטונפת בדם, כולו רטוב ודבוק, מזיע דם. מאוכזב ומורמר על כולם, ובעיקר מתוסכל "איך נפלו גיבורים", התיישב. ידיו מליטות על פניו הדבוקות, כולו חושב, חולם, הוזה, חושק בכוס... מים.

ו. "מוסטפה", פנה מוחמד לידידו, כשנפגשו אחרי שנגמלו מהשכיבה במיטה. מוסטפה הִבריא מהרעלת הדם. מוחמד קלט שעם כל הצער, מחימום המיטה, מים לא יהיו לו. "אני צריך מים" אמר, כשהוא מוותר מראש על כבודו האבוד ממילא, ומוסיף לספר ולשלשל את כל סדרי סחיבת וגלגולי המים לדם.

"מוחמד", הנמיך מוסטפה את קולו בלחישה רוטנת, "תעשה מה שכולם עושים".

"מה עושים כולם?", שאל בסקרנות דבוקה בצימאון.

"כסף", ענה מוסטפה בפשטות. "שלם כסף, ויהיו לך מים".

"מה? כמה? איפה? למי משלמים?", ירה מוחמד את כל ארבע הקושיות.

"צא לרחוב עם ארנק מלא בכסף. גש ליהודי הראשון שתמצא, ודבר איתו ברור, ב'רחל בתך הקטנה', בלי שטיקים ובלי חכמות. פשוט, תגיד לו: 'אני צריך מים', הוא כבר יגיד לך כמה זה עולה. ואז תשלם, תיקח, ותשתה".

טיפש המוסטפה הזה. לא מבין ביזנס, מהרהר לו מוחמד תוך כדי הילוכו.

איי, נדלק לו משהו בליבו ובשפתותיו. הוא מבחין ביהודים. בעצם אלו ילדים. וואי, זו הצלחה אדירה. עם ילדים הרבה יותר קל.

"ילדון", פונה הוא אל הילד שאחז בידו כוס מים, "תן לי מים".

"סליחה, אתה מבוגר ממני, אבל", מוחמד לא ידע את נפשו ורוחו כשהילד המשיך בשיעורו, "לא קוראים לי 'ילדון'. אני ילד יהודי ויש לי שם יהודי. שנית, מה זה 'תן'? ביזנס זה ביזנס. תדבר כמו לוקח הגון. מקסימום, תתמקח על המחיר, תשלם, תקבל".

"חוצפה יהודית", בעודו יוצא מכלל שליטה, תפס בידו את הכוס ו...

"איי, מה זה?", הוא קולט שמצבו היה כמעט כמו זה של מוסטפה אחרי החפירות וגילוי ה...

בכעס פונה הוא לילד, "זה החינוך שלכם? אל תעבוד עלי. זה מים או דם?".

"אמרתי לך כבר", ממשיך הילד להרצות את משנתו החינוכית. "תשלם, תקבל מים".

"אתה יודע מה, ילד, תעמוד פה רגע". הוא תולש שני קני סוף, מכניסם לתוך הכוס ומורה לילד: "בוא נשתה יחד".

"הצלחתי", שמח וצהל בליבו. הילד די מנומס, ועדין. הוא לא מעז להתנגד. אה, איך ייצאו לכולם העיניים. מוחמד שתה מים בלי לשלם. אך בעודו מתחיל לגמוע מן המים - "איי, מה זה? מים או דם?".

"מים פשוטים", משיב הילד בהשתוממות מהולה בעליצות. "סליחה, אך כבר אמרתי. לא יעזור לך כלום. זה פשוט לא תלוי בנו. אם אתה רוצה לשתות מים כמו כולם - תשלם, ואז תשתה מים".

בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי הַשֵׁם.

למה חשוב למכור את החמץ? צפו:

לתגובות:  a0533185209@gmail.com‏