נשארתי איתו לבד בבית: מה עושים בלי הרעש והבלאגן?

שיגרה, הילדים מידי פעם הולכים לחברים שלהם. אנו ההורים נהנים משבירת השיגרה וגם קצת מהשקט בבית.

השבוע, הבנות הלכו לחברות, ונשארתי לבד בבית עם איתן מיכאל.

שקט צורם...

שקט כואב.

אני שואלת אותו מה למד בבית הספר? שקט

מבקשת ממנו לשיר איתי שירים... שקט

אני מניחה אותו בפוף שעל הספה, רוצה מאוד לשמוע את קולו, הרי זה הזמן שלי לבד איתו, לתת לו יחס, להקשיב לו.

דממה

שומעים את רחש המזגן המחמם, המכוניות בחוץ, אפילו את מנוע המקרר, עד כדי כך שקט.

אני מכסה אותו בשמיכה שלא יהיה לו קר, נשכבת על ידו, מחבקת אותו. הוא מסובב אט אט את ראשו לכיווני.

אין כמו מגע, מבט עיניים. הם מפרישים חומר במוח שיכול לקדם את שיקומו. אני מסתכלת לתוך עיניו ומתחילה לשיר לו שירי פסח...

וליבי רועש וגועש. קשה לי עם המציאות הזאת של ילד שאמור לבלגן את הבית, להשתגע לבד, ילד שצריך להעסיק אותו כי הוא משועמם ואמא מנסה לחפש לו תעסוקה, והילד שלי שרוע ללא תזוזה על הספה.

אצלי, אני צריכה לחפש לעצמי תעסוקה, אפילו שיש לי ילד מתוק שנשאר בבית ולא הלך לחברים.

הוא מתחיל להוציא קולות, אולי הוא כן רוצה להגיד לי שמשעמם לו בלי האחיות שלו? הלוואי.

אולי הוא רוצה שאמשיך לשיר לו שירים כי גם לו צורם השקט?

אולי הוא רוצה שנתפנק יחד על איזה מאכל טעים ורק הוא ואני נדע ש"גנבנו" אותו ממגירת השוקולדים הסודית?

אולי. הלוואי ויכולתי לדעת מה פשר הקולות.

שנינו שוכבים מכורבלים בתוך שמיכה על הספה. בחוץ כבר מחשיך. אני מתחילה לצחוק, לחייך, וזה מדבק. גם הוא מחייך, עיניו בורקות מאושר. הצחוק מתגבר, לא רוצה שקט מכאיב, מעדיפה רעש ובלאגן.

אני משמיעה לו שירים, הלב מתחיל להתרחב ולגרש את הכאב, ידיו זזות כמו של עובר, אבל זזות. אולי הוא רוצה לחבק אותי? אני מחבקת אותו חזק חזק. הרי זה הזמן שלנו להיות יחד עכשיו, רק הוא ואני.

ואני מדמיינת את אותה סיטואציה לו היה בריא. לא הייתי יכולה לנוח, היה בלאגן בסלון, משחקים נשפכים על הרצפה, משחק מיותם שהוא רק החל לשחק בו ועבר למשחק אחר. בטח גם מלא אוכל שנשפך על הרצפה. ואני מפליגה בדמיונותיי, ומתעוררת למציאות אחרת לגמרי.

של שקט

אך של אהבה ללא מילים

אהבה שהיא מעבר למילים.

הקב"ה בחר לי מסלול חיים אחר, וגם על מסלול מלא אתגרים ומכשולים אומרים תודה.

המייל של ריעות לוי (לנשים בלבד) - reutlevik@gmail.com

לכל הטורים של ריעות לוי, לחצו כאן.