מכת צפרדע: "האם יכול להיות שהמועצה העליונה תתבע אותי על הנזקים?"

א. מוחמד לא ידע את נפשו מרוב בהלה או מהפתעה, ומשניהם יחד, ליתר דיוק. ממש כעת שמע שמשה, מנהיג היהודים, הודיע לפרעה שעוד מכה הכתובה בתורה, בדרך...

ההסתייגות הטבעית של כל בן-תמותה מהייצור הנקרא "צפרדע" הוכפלה פי כמה עם הזיכרון הקצר והמדכא ממכת דם: הצימאון בפה; הריח המחניק באף; הצבע האדום שהשתלט על כל מרחבי החום/ירוק האהוב. כל אלו יחד ולחוד הוציאו אותו זה עתה שנית משלוותו, כשהוא מרגיש ששוב עולה לו הדם לראש.

כך התמלא מיודענו מוחמד ישר "על הבוקר" בהשתלהבות ערבית טיפוסית, כשבעזרת הדמיון המזרחי שעבד, כהרגלו, בכל הכח על כל המוח, היה מוחמד בטוח ומשוכנע: הפעם הם כן יצליחו.

תוך כדי, הוא מתחיל לחלום בהקיץ. אולי הוא, הפלח, שלא ידע ולא שנה, הוא יהיה מי שיצליח להחזיר את ה"זבנג" בשם העם המצרי, ולהחזיר את הכבוד הדגול...

וכך, עם הזרם והמרץ המצרי הידוע לשמצה, תפס מוחמד מקל ארוך ורחב, והבריגו בברגים חדים וחותכניים, לצד תקיעות מסמרי בניין.

"פטימה. פטימה", נשמע קולו הרועם. "כן, מה עכשיו?", נשמעה התגובה התמהה, יחד עם ההבנה מניסיון העבר, שעכשיו היא חייבת לשמוע בקולו, מחשש ל...

"תעזרי לי לסחוב את זה", הגיב, בעודו מחווה על הציוד המאולתר שלו.

"מה זה?", תהתה, ונענתה בתגובה הנחרצת "תתחילי לעזור לי ואסביר לך בדרך". כך נגררו יחד בקרשים ובברזלים, כשהוא מתאר במר ליבו איזו מכה יכולה לבוא עכשיו, אם לא יעצרו את זה מבעוד מועד. ומצד שני, "אם אנחנו נצליח לעצור את הטרגדיה הנוספת ההולכת להמיט בשנית בושה נוראה לממלכה האדירה", הוסיף בלחישה קורצת, "אולי נקבל פרס מיוחד מהמלך".

בקושי רב הצליח להחניק אכזבתו, למראה כמה שהספיקו כבר להיות מהעשרה ראשונים בזירת האסון. הם עוד עלולים להצליח בלעדיו, הרהר, בעודו קולט שמה שבעיקר מפחיד, שאולי יגנבו הם לעצמם את התהילה והכבוד.

לא ייצור כמוחמד ירים ידיים, רגליים ליתר דיוק, לנוכח כולם העומדים בעיניים פעורות מול המחזה הלא ייאמן: צפרדע גדולת ממדים שצמחה מתוך מי היאור.

וכך, כשכולם בוהים, הזדרז הוא להיות, להבדיל, כנחשון בשעתו. מהראשונים העושים ומעשים, כשהוא מכוון את כלי מלחמתו המאולתרים בכיוון הרצוי על צד המסמרים, מרימו כדי לתקעו בשרץ הגדול הלא מוזמן, הצפרדע, שבהוראת משה, מנהיג היהודים, מעוניינת להתנחל לה במצרים ולשרוץ בה.

ב.  אף אחד לא קלט מה קדם למה. האם המסמר לצפרדע או הצפרדע לבורג.

נחילי הצפרדעים שרצו במהירות מן הנילוס לכיוון היבשה פנימה אל תוכי המדינה, תוך התנפלות היסטרית והיסטורית על אלו שהצטרפו למלחמה ה"קדושה" בכופרים הצפרדעים המעוניינים לטמא את ארצם. כשההמון המצרי, שזעמו הלך וגדל יחד עם הפלאת מכותיהם במהירות ובמסירות בצפרדע, הלכה המכה וגדלה. נחילים נחילים פרצו ושרצו מהצפרדע ליבשה.

"תפסיק כבר", צווחה פטימה בקלטה את המתרחש כאן. בעלה מוחמד מוציא את כל זעמו עם המקל על הצפרדע, ובכל פעם מחדש, עם קבלת המכה - שורצים עוד נחילים של צפרדעים. "אני לא אפסיק", צעק מוחמד, כועס ורותח כאש. ידיו ורגליו רטטו מבלי שליטה אנושית ושכלית, כשהוא ממשיך להכות בכל כוחו.

פטימה עדיין לא החליטה האם לבקש שוב מבעלה להפסיק להשתטות, או להשאיר אותו להוציא את עצביו, כשהצפרדעים פתרו לה את השאלה. נחיל צפרדעים אחד דאה וריחף הישר אל פניו הכועסות וההמומות של מוחמד, שכתגובה הולמת השתטח מלוא קומתו לאחוריו...

כשכולם בורחים כל עוד נשמתם בקרבם מאימת השרצים ששצפו בהמונם בזרם ובקצף לפנים המדינה, לא הבחין אף אחד בלוחם הדגול ששכב פצוע ומושפל על מרבד צפרדעי מפנק ומקרקר.

כמו להכעיס, דווקא מוסטפה שכנו הוא זה שמצאו והבחין ובקלקלתו. במחשבה שנייה קלט: מזל שמוסטפה בכלל נקלע לכאן. הוא, כמישהו שגר בשכנותו, לא יוכל לעזוב אותו לנפשו כמו פלח נאלח ופשוט. סופסוף נפצעתי בקרב על המולדת, הזכיר לעצמו באמיצות.

מוסטפה כמעט התנדף מהשטח בהשאירו את מוחמד לנפשו ולצפרדעיו, אך קריאתו של מוחמד "מוסטפה", שהדהדה בכל המרחב, גברה אף על הקרקורים, כך שלא נשארה לו האפשרות להסתלק כאילו לא ראה או שמע.

בהשלמה עם המצב שהוא נשאר עכשיו בחזית, ניגש אליו. "מה קרה לך?", נתעורר משהו ברחמיו למול המראה מכמיר הלב. מוחמד שכב ליד הנילוס כפצוע הלם, אפוף בצפרדעים המתרוצצות מתחתיו ועליו בדרכן פנימה לתוך המדינה.

לאחר "שיח סוד" מלא בבכיות, ברטינות, צווחות וצעקות עם שאלות לא אקטואליות (האם מקל ברזל היה יעיל יותר במצב כזה, ואם כן, האם ברזל מלובן היה מעולה יותר, ובכל מקרה, אם היה מצליח, האם היה מקבל בכלל את פרס נובל או דווקא המקל, או אולי בעצם רק המסמר הארוך באופן אישי...), הבין מוסטפה אל נכון, שמשהו קרה למוחמד.

כנראה שדבר מה זז לו בראשו, הרהר מוסטפה. הבן-אדם הזה מדבר ומברבר כאילו שאנו יושבים על כוס קהווה מהביל. הוא כנראה שכח שהוא שוכב עכשיו כמו... על חוף היאור, מאוגף בצפרדעים. הוא מתחיל לחשוב איך הוא יכול להסתלק מכאן בלי להסתכסך אתו.

מוחמד, השקוע ביגונו ובפטפוטיו, הוריד ווליום והסתכל סביבו כדי לוודא שאין מאזינים נוספים, "האם יכול להיות שהמועצה העליונה תתבע אותי על הנזקים?", יען שיטענו שהוא החיש עזרה לאויב-הצפרדעים לצאת...

סוף סוף. הגיע הזמן, קלט מוסטפה מיד, כשהוא עוצם עיניו כאומר: תפסיק לדבר, ומתעטף במחשבות שונות ומשונות המשדרות חשיבות וחשיבה גבוהה.

בטון נמוך, איטי להחריד, לחש: "כן, כן. אני מכיר את הסיפור הזה. הרבה פעמים עושים משהו, ולאחר מעשה קולטים מה שעשו". הוא נושם נשימה איטית, ומצליח להוציא את נשמתו של מוחמד, "כך שבעצם חייבים לומר את האמת. אתה, 'הלוחם הדגול', בניסיונותיך הנואלים לפגוע בצפרדע", הוא עלה לטון ערבי אופייני, "למעשה, אתה הבאת עלינו את המכה ההרסנית הזו, שנראית עדיין רק בתחילתה...".

למול עיני מוחמד שהתבלעו מהלם, החליט לסיים את הסיפור, ופלט בארסיות: "תברח ותתחבא, שאף אחד אפילו לא ישייך אותך למקל ולברגים המטופשים...". מוחמד המבוהל קם ונס כל עוד רוחו בו.

ג. בראש, שמו פניהן לבית המלך פרעה, מתחמקות באלגנטיות קופצת מהשומרים המיוחדים שעמדו הכן לצורך כך.

הפחד והבהלה שניבטו מעיני השומרים, שהסתכלו שוב ושוב בלא אומר וקול לכל עבר, המחיש לכולם את מצב הביש אליו נקלעה מצרים. ארמון מלך מצרים, המקום הכי שמור בעולם, היה לחרפה ולביזה.

בכל רגע נכנסו ובאו מבעד לדלת הפתוחה עוד ועוד צפרדעים, כשעל הווילונות המכובדים שהשתלשלו לצד החלונות הגדולים המשקיפים לנהר הגדול נראו כל העת צפרדעים מנתרות בעליזות, נכנסות ויוצאות, כנהנות להשתעשע בארמון המלך.

במרץ צפרדעי הלכו הצפרדעים והתפשטו; כצבא מיומן הששים אלי קרב, כיחידות קומנדו מלומדים, לא פסחו על אף פיסת קרקע אשר בשם ארץ מצרים כונתה. כשליטות בלתי מעורערות המשיכו בנמרצות לעבור מבית לבית, כשאליהן מצטרפת יחידת ה"שאהידים", שפיזזו בעליצות בדילוג מהמם לתוככי התנורים הבוערים, וצננו אותם עד שהאש נחנקה וכבתה. אחר כך פנו לקערות הבצק או הלחמים שהמתינו לאפייה, וערבלו וערבבו את הכל לכדי עיסה סרוחה ומבאישה.

קולות הקרקורים הצליחו להוציא משלוות הנפש אפילו את האנשים הרגועים ביותר, ובפרט שמדובר בעם המצרי, עם שלא הצטיין בשלווה מולדת. הצליל הצרחני נשמע כל העת מקדימה ומאחורה, ומתחת לרגליים המרטטות מבהלה, כשאליו התווספו אלו שנצמדו על מנת לטפס ולהעפיל על האנשים כמשחקים; עולים, יורדים וחוזר חלילה.

יחד עם זאת, היו גם צפרדעים רעבות שנצלו את ההזדמנות המיוחדת לתלוש חתיכת בשר רעננה מגופו של המצרי התורן, כדי להשביע את נפשן השוקקת, ככה שלאו נדיר היה אז חולי הנפש מחמת הקרקורים הבלתי פוסקים יחד עם חולי הגוף עקב הנשיכות והכרסומים, כשלא אחת היה זה אחד שעלה בגורלו להרגיש על גופו ונפשו את שניהם בצוותא.

הפחד והבהלה הצליחו להצמית את אחרוני האמיצים, שנשארו עומדים כפרעון מת בלי להגיב אפילו בירי חץ אחת. כשכל המצרים; רצים ונסים, בורחים ונמלטים לכל עבר רק כדי להיווכח עוד פעם ששוב היו "אוטובוס ציבורי" לעוד כמה צפרדעים שנהנו לרכוב עליהם במקום לטרוח לקפוץ על רגליהן.

אט-אט התחילו המצרים לקלוט את המתרחש. החלו אף להתגלגל השמועות המקרקרות והחדשות המרתיעות. כך עברה והתפשטה לה השמועה שהלוחם הדגול מוחמד, שעמד בראש הלוחמים למען המולדת, נפל למשכב, כשהסיבה נתונה במחלוקת. הרופאים טענו שזה מחמת "הרעלת צפרדעים", כשלעומתם חבר החרטומים טען שזה מחמת הבהלה והפחד שנתקף, עקב הצפרדעים שדאו אל פרצופו בלי הודעה מוקדמת. איך שלא יהיה, ידעו כולם, מוחמד המסכן שוכב ליד הצפרדעים, או ליתר דיוק במחיצה אחת עמם, כמסובב במצוות.

אך שום דבר לא הפליא והפתיע כמו הידיעה שהתקבלה בהתחלה בפקפוק רב בקרב העם הנדהם והלא-מאמין, עד שהתבררה והתבהרה בצורה חד משמעית.

בתוך הארמון השמור והמוגן של המלך ירום הודו, המנהיג החזק פרעה, שוררים בוקה ומבולקה. צווחות הצפרדעים מתחרות עם צעקות המלך, כשעדיין לא הוכרע קולו של מי גובר על מי. החרטומים והחכמים עומדים לפניו מקורקרים לגמרי, מבלי דעת מה לומר ובעיקר מה לא להגיד למול המלך ה...

בשונה ממכת דם, אז השתבח המלך שבכל זאת היה אחד מיוחד, הלא הוא פרעה, שבו לא פגעה מכת הדם, הרי עכשיו, כך ידעו כולם לומר, הצפרדעים הגיעו אליו ראשית, כמיוחס אמתי. יודעי דבר ידעו אף לדמיין ולתאר את מראה פניו שהלבינו, מפחדו שעלה על מפלס הנילוס המקרקר.

אם היו כמה שהרגישו שהקרקע מחתחתיהם מתנענע מחמת שאפילו על פרעה הגדול הצליחו הצפרדעים, כבר היו לא מעט שחשבו בשקט. לפחות עכשיו גם פרעה מתייסר וסובל גם קצת. הם החלו מרגיעים את עצמם בחשבם - הוא כבר יישבר ויסכים לשלח את היהודונים, שהפכו זה מכבר מנכס מניב לנטל מקרקר.

ד. "הצלחנו, הצלחנו", נשמעו הקולות הצוהלים של החרטומים בבית פרעה, כשהם מתארים איך שהם הצליחו עכשיו לבד, בקלות ממש, להעלות בעצמם צפרדעים מהנילוס ליבשה.

פרעה, שצבע פניו החל אט אט לחזור לעצמו לאור ההצלחה ה"גדולה" של החרטומים, התיישב ברוב פאר והדר על כסא מלכותו. סביבו הושיב כרגיל את חשובי השרים, כאילו כלום לא קרה. ובהנאה בלתי מוסתרת הסבו והתענגו למראה הצפרדעים החדשות. עד שחיש עד מהרה התוודע: הסיפור עדיין לא בסופו. בסך הכול, כעת התחיל עוד פרק בסיפור המתח והאימה...

אך אף אחד לא התכונן לתרחיש בלהות שכזה. קול צווחני וצרחני נשמע מכיוון מושב המלך. קול, שכזה אף אחד עדיין לא שמע: קול צפרדע עמום במקצת.

קול הצווחה נשמע בבירור מתוך בטנו של פרעה, באופן שלא הותיר מקום לטעות. כן, יש אחת בפנים. לא משנה איך וכיצד. להוכחה ניצחת, התווספו מיד קולות הצריחות של פרעה, שלא ידע נפשו ובטנו מן הצפרדע.

התברר שהצפרדעים שזה עתה יוצרו בידי החרטומים הנואלים, מתוחכמות יותר מהראשונות. בשיטה מיוחדת אותה המציאו, השתחלו פנימה לתוככי גופם של המצרים, כשכל העת עוד ועוד נענו בחיבה לקול קרקורה של חברתם, ובבחינת "ממנה יראו וכן יעשו" התפשטו בארץ לעשות כמעשיה, להיכנס לבטנם של בני העם המצרי, ומשם לשיר ולזמר את שירת הצפרדע: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

הפחד ששלט בכיפה בכל ארץ מצריים הוגדל והוכפל באופן משמעותי. כולם חרדו ונכנסו ללחץ: מה יקרה בדקה הבאה?

אלו שעדיין לא קבלו ביקור אישי ודיסקרטי של הצפרדעים, חששו מהרגע הזה בו ייכנסו גם הם בכלל וירגישו זאת על עצמם. ואלו השומעים ומרגישים כבר בכל בשרם וגופם את דילוגי הצפרדע בתוך בטנם, מובן מאליו שלא הצליחו להמשיך בחייהם כרגיל. בכל רגע ודקה חששו על בשרם ממש, כפשוטו ממש. הרי מספיק שהצפרדע תחליט לתלוש או לטעום מאחד האיברים, דבר שהיה אז למקרה די שכיח, והם יעברו בנשיכה אחת לעולם שכולו...

לעומת הבלגן והטירוף שהתחולל בצד המצרי, ניכר ובולט היה חוסנו של צבא הצפרדעים. בסדר מופתי ומאורגן התפזרו בכל המדינה. לא היה מחוז או עיר שלא הגיעו אליה. בית אחר בית נסרק, נטרד והופרע. כלום לא עמד מולן.

היו מבעלי היכולת שקלטו מיד את ביש המצב אליו הגיעו, ומהרו להתחבא בחדרים סגורים אטומים, מוגפים בדלתות שיש כבדות, מצאו עצמם המומים ומופתעים. כאילו לא עמלו והזיעו המשרתים ביחד עם בעלי הבתים שעות על גבי שעות על מנת לאטום את החדרים שיהיו חסומים ומוגפים בצורה הכי טובה...

אבני השיש הכבדות לא עמדו מול דרישת הצפרדעים הנמרצות: "הרשו לנו לעשות רצון השם", והן מתבקעות מעצמן ופותחות סדק ודלת לצפרדעים להיכנס ולפקוד גם חדר זה, למול עיניהם הנדהמות של המתבצרים והמסתגרים, שמצאו פתאום את עצמם מצטרפים לסבל ולצער ממכת הצפרדעים המקרקרות.

ככה המשיכו במלוא הקצב ובכל כוחן בכל ימי המכה, עד שכל תושבי מצרים, מגדול ועד קטן, זכו לראות ולהרגיש למעשה ממש על גופם, באוזנם ובעצביהם את המכה.

לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּהַשֵׁם...

הלחץ בנקיונות הפסח גורם לשלום הבית שלנו להתערער, גורם לילדים שלנו להסתובב יותר ברחובות ולהיחשף לדברים שאנו לא חפצים בהם, האם יש דרך לשנות את זה? בהרצאה שלפנינו מדריך הרב יגאל כהן כיצד נירגע ונכנס לפסח בשמחה, וגם - איך לא לשכוח לקנות מתנה לאישה:

לפרק הקודם, מכת דם

אשמח לשמוע תגובות מהקוראים.  a0533185209@gmail.com‏