אז מה לעשות בחופשת הפסח עם הילדים?

עם שתי נשים שוחחתי לאחרונה, שתי נשים – שני עולמות!

האחת סיפרה לי שאצלה בבית היא מרשה לילדים לעשות הכול בעצמם. אם הם רוצים לנקות את הבית ולשפוך מים בכמויות – בבקשה! אם הם רוצים לעזור עד שעה מאוחרת בלילה – זכותם! ואם הם לא רוצים לצאת ללימודים בגלל העזרה שנוטלת מהם את כוחם – היא מרשה.

וכל זה מקובל עלייך? – שאלתי.

מקובל? – היא  פקחה זוג עיניים. "מה פתאום שיהיה מקובל עלי שלא הולכים לכיתה?".

אז למה את מרשה?

כי עדיף לי שיעשו מה שרוצים, העיקר שיעזרו בבית. שמעתי שזה לא בריא שילד לא יעזור, אני רוצה לגדל אותם בריאים בנפשם, ולכן אני מאפשרת להם.

האישה השנייה, מרגע ששבים הילדים מבית הספר ומהגנים, שולחת אותם לגינה. הם אפילו אוכלים שם את ארוחת הצהריים ואת ארוחת הערב.

"כך הם לא מפריעים לי בבית".

"והם שמחים עם זה?" – שאלתי.

"לא תמיד".

"זה נעשה בהסכמה הדדית ובהנאה הדדית?" – הקשיתי.

"לא ממש, הם כל הזמן מנדנדים: "אימא, אפשר כבר לעלות?".

"אז למה את עושה את זה?".

"כי אני לא יכולה לעשות שום דבר כשהם מסתובבים לי בין הרגליים. כשאני מנקה אני זקוקה לשקט. עדיף שיחגגו בגינה עם כל ילדי השכונה בשקט, ולא בבית בעצבים".

"ומה עם עזרה לחג?".

"שלא יפריעו ושלא יעזרו".

עם שתי נשים אלו שוחחתי לאחרונה. ועם שתיהן לא בדיוק הסכמתי.

ילדים צריכים להרגיש קשר ושייכות לבית. לשם כך אנו מחנכים אותם לעזור ולתת יד.

אבל מכאן עד לתת להם יד חופשית, שינקו כפי שמנקים, שיפריעו כפי שמפריעים, שיעשו מה שמתחשק להם, הדרך ארוכה.

אפשר ללמד ילדים לעזור בבית, אבל לא על ידי נתינת כל המושכות בידי הילדים. לא פלא שאחר כך תיפול האם מרגליה, כי מלבד ניקיון ביתה, הייתה עסוקה גם בתיקון הנזקים שהסבו ילדיה.

ילדים צריכים להרגיש קשר ושייכות לבית, לכן, אימא ששולחת את ילדיה בכל גיל לגינה, במקום שיתנו יד לבית – מפסידה עזרה חשובה מצד הילדים.

שאלתי את הנשים הללו: "למה את עושה את זה, אם את מרגישה שזה לא בדיוק מה שצריך לעשות?".

שתיהן היו נחרצות בדעתן.

האחת אמרה: "העיקר שיעזרו, כי זה מה שהם חייבים לעשות".

השנייה אמרה: "העיקר שישתקו, כי זה מה שהם חייבים לעשות".

ילדים לא אמורים לעזור בצורה מפריעה, וגם לא לשתוק בצורה קיצונית.

הם צריכים להושיט יד לבית, אבל בצורה מבוקרת.

ערב חג הפסח, זה זמן קשה לחנך ולהתחנך, אבל כל הורה שמסוגל לומר לעצמו: "ילדי הם עוזרי" – יצליח להביא את הילדים לעשות למען הבית, מבלי להפריע.

הביטו בילדיכם וחישבו מה מתאים כל אחד מהם, מה הוא מסוגל לעשות, ובמה הוא בקי.

בקשו מכל אחד מהם לעשות מה שלדעתכם מתאים וטוב עבורו.

אל תבקשו מילד, שאתם יודעים מראש שמתעצל או מתבייש, לרוץ לחנות ולקנות. את זאת תלמדו אותו בפעם אחרת, כשיהיה לכם יותר כוח במתניכם.

אל תבקשו מילדה, שאתם יודעים מראש שהיא אינה אוהבת לשמור על אחיה הקטנים, לשמור על הקטנים יום שלם. את זאת תלמדו אותה בפעם אחרת, כשיהיה לכם יותר פנאי לחינוך.

נצלו כל ילד למה שמתאים:

את מירוק גביעי הקידוש תנו לאחד,

את שפשוף השיש הפינתי תנו לאחר,

את האכלת הקטנים הפקידו בידי אחת

ואת עריכת הקייטנה לאחים תנו לאחרת.

הפעילו את המחשבה שלכם, לפני שאתם מבקשים. הראו לילד איך לבצע את הפעולה, כך שפעולתו באמת תועיל, ותצליחו להביא את הילדים לכך שיעזרו לכם מצד אחד ושלא יקלקלו מצד שני.

קשה?

זה תלוי עד כמה התרגלתם לנהוג כמנהג הנשים הללו שפגשתי לאחרונה: להפקיר את הבית בידי ילדים, או לחילופין, להפקיר את הילדים בידי הרחוב.

יש תחליף, כפי שאתם רואים. אחרי שתשתמשו בו – תדעו להודות עליו.

מנוחה פוקס היא סופרת ומומחית תהליכי חינוך