איה קרמרמן ממלאת אותנו בשפע בימי ה"רעב" של ערב פסח

בשבועות שלפני פסח אני מרגישה שוב כמו בימי מאסטר שף העליזים.

כשאר נשות ישראל הקדושות אני מנסה לחסל כל חמץ מיותר בבית, כולל דברים שהם בני דודים פולנים של חמץ. כן, אני יודעת שאורז, כמו אבק, זה לא חמץ, ואין צורך לשגר כיפת ברזל כדי ליירט אותו. אבל גם לא בא לי שדקה אחרי ביעור החמץ התינוק יפתח איזו מגירה ויפזר אורז בכל הבית. המשימה הלא פשוטה להשתמש במה שנשאר במזווה היא זו שגורמת לי לחוות פלאשים לימי צילומי התוכנית. עוד רגע ואשמע את חיים כהן מסביר את המשימה: "תכינו ארוחת צהריים מכל המוצרים שנשארו. אין הגבלה של זמן, יש רק שני קריטריונים: שזה יהיה אכיל, ושהילדים לא יחזרו אחרי שעה להגיד שהם רעבים שוב. מוכנים? צאו לדרך".

אז אני מסתכלת על המזווה ורואה אותו מתרוקן לטובה. אט אט נשארים בו מוצרים שגרתיים פחות, כאלה שאני יודעת שהייתה לי מחשבה קוהרנטית להכין מהם משהו, אך היא פרחה לה למחוזות יפים יותר. מאז הם תקועים שם, מבוישים. חבילת כוסמת ירוקה, שרק השם יתברך יודע מה עבר לי בראש כשקניתי אותה, כל מיני אצות, חצאי חבילות של עדשים ודפי אורז. אה, כן. ומתברר שיש לי הפרעת אגרנות קלה של חלב קוקוס. אחרת לא ברור למה יושבים שם שישה קרטונים שמחכים לישועה. לכו תכינו מזה אוכל.

אני אוהבת מאוד את הימים שלפני פסח. יש אנשים שמעדיפים לדלג על החלק הזה בשנה, אבל בעיני ניקיון הבית הוא מבורך. תהליך רוחני מזכך שמרומם אותנו לקראת ליל הסדר.

הבתים שלנו מלאים בחפצים שאין לנו פנאי להתייחס אליהם כראוי. "מחר אסדר, מחר אזרוק, מחר אמיין", אנחנו שבים ואומרים לעצמנו. בימות השנה המחר הזה יושב לנו בחדרון אחורי בזיכרון. למרות שאנחנו מנסים להדחיק אותו, מדי פעם הוא מגיח לקדמת הבמה, מטיח בנו אשמה: נו? לא הבטחתם שתתייחסו אלי?

הקול הזה בוקע ממגירת הגרביים, עם עשרות הגרביים הבודדות שמייחלות לזיווג. מסמכי עירייה, משכנתא, קופות גמל, הלוואות. בגדים שלא לבשנו שנים. ברדק כיסויי הראש. פאזלים חסרי חוליות. טושים מיובשים. תבניות של קאפקייקס שלא נכין לעולם. אין סוף פריטים קטנים מפוזרים לנו בבית, מפזרים לנו את החיים. וכמו שהם יושבים בתחתית הזיכרון, כך הם רובצים כעול על צווארנו, מתגנבים באמצע מחשבות חשובות יותר. הם שם, מעיקים. פסח זה החג שלהם, בשביל שערב אחד בשנה נשב חופשיים, משוחררי צוואר ומחשבות, חסרי מועקות ורגשות אשם מכל החפצים המיותרים האלה.

להתנקות מהצריכה

דבר נוסף שאהוב עלי בתהליך הוצאת החפצים מחיינו הוא ההבנה כמה יש לנו. כמה, אמאל'ה, כמה. יותר מדי, ממש יותר מדי, מהכול. הרגע הזה שבו אנחנו מוציאים מחיינו את הדברים המיותרים מקסים בעיניי. זה רגע עוצמתי מלא כוח פנימי שבו אנחנו למעשה אומרים: "החיים שלנו שלמים ומלאים בלי החפץ הזה, שפעם הייתי בטוחה שאני חייבת אותו".

לאחרונה פורסם הדו"ח הלאומי על אובדן והצלת מזון מטעם ארגון לקט ישראל, והוא נוגע בדיוק בנושא הצרכנות האגרנית שלנו. הדו"ח שופך אור על צריכת המזון המופרזת שלנו, ומונה את ההשלכות הכלכליות והחברתיות שלה. נתונים ברורים מאוד מאירים לנו תמונת מצב קשה. כדי שלא תוכלו להגיד שאתם רק בורג קטן במערכת הזאת, אתחיל בנתונים העוסקים בצריכה - או יותר מדויק, בבזבוז - הביתית והשפעתם על הכיס שלנו, האישי והחברתי.

היקף אובדן המזון בישראל עומד על 2.5 מיליון טונות בשנה, שהשווי שלהן הוא 19.7 מיליארד שקלים, שהם כ-35 אחוזים מהיקף ייצור המזון. כדי לסבר את האוזן, תקציב המשרד לביטחון פנים עומד על כ-18.3 מיליארד שקלים לשנה. כלומר, מדינת ישראל זורקת אוכל בשווי כל פעילות ביטחון הפנים. אומדן המזון בר ההצלה הוא כ-7 מיליארד, 1.2 מיליון טונות אוכל שהולך לפח. בצריכה הביתית אובדן המזון עומד על 880 אלף טונות, כ-7.9 מיליארד שקלים בשנה. 13 אחוזים ממה שאנחנו מכניסים לעגלת הסופר - הולך לפח. 23 אחוזים מהירקות ומהפירות שאנחנו קונים נזרקים, 14 אחוזים מהדגנים ומהקטניות, 16 אחוזים מהלחם, בשר ועוף - 12 אחוזים. על כל עשרה עופות שאנחנו קונים - אחד הולך ישר לפח.

לאובדן המזון בצריכה ביתית יש כמה סיבות עיקריות: הכנת כמות עודפת, מזון פג תוקף, מזון שניזוק עקב אחסון לקוי וקניית יתר. מה זה אומר? הבזבוז שלנו גורם לתגובת שרשרת ברשתות המזון, שמכינות את עצמן להתנפלות שלוחת הרסן שלנו ולמילוי עגלות הסופר עד לעייפה. לדוגמה, בעוד אנחנו זורקים 23 אחוזים מהפירות והירקות - החקלאים ורשתות המזון זורקים 12 אחוזים ו-29 אחוזים בהתאמה. כמעט שליש מהמזון המיוצר הולך מלכתחילה לפח. לזריקת האוכל שלנו יש השפעה כלכלית עצומה. אובדן המזון הפרטי שלנו מגולם במחירי המזון ברשתות השיווק, וגורר עמו עלות נוספת באמצעות התייקרות מחירים.

מתחילים לקבל תמונה ברורה? גם אם נסלק את כל החלק המוסדי המצמרר שבדו"ח, זה שטוען שאפשר להציל כ-68 מיליון ארוחות בשנה, ונסתכל רק על המשבצת הקטנה שלנו, נוכל לראות איך עוד טיפה ועוד טיפה יכולות לעשות הבדל עצום - בכיס של כל אחד מאיתנו ובזה של כולנו יחד. וזה לפני שהתייחסנו לפן החברתי והמוסרי של הדו"ח.

אז אולי בימים שבהם אנחנו מצווים לתת קמחא דפסחא למי שחסר לו, דווקא בימים שהמזווה שלנו מתרוקן וזה גורם לנו לאי נוחות, דווקא בימים שבהם אנחנו עתידים למלא מחדש עגלות סופר במוצרי כשל"פ מיותרים, זה הזמן להיות יצירתיים, מחושבים, מדויקים. אולי זה הזמן להתנקות מיצר הצריכה החמדנית שלנו, שמייקר ומפזר ויושב לנו בזיכרון ומשאיר אותנו עבדים.

גרנולה כשרה לפסח ללא גלוטן

הרבנית ימימה מזרחי ביקשה ממני מתכון לימי הרעב האחרונים לפני פסח, שבהם אנחנו חוששים לנשום לא נכון במטבח. אז הנה מתכון שמנצל את שאריות הדברים במזווה, גם נטול חמץ וגם כשל"פ לאוכלי קטניות, ופתרון נהדר ובריא למי שלא רוצים לאכול מאות מצות לארוחת הבוקר.

המצרכים הדרושים:

2 כוסות כוסמת ירוקה (לא כוסמין!) / 1 כוס קינואה / 100 גרם שקדים קצוצים, פרוסים או גרוסים / 100 גרם אגוזי מלך טריים חתוכים / 50 גרם גרעיני דלעת טריים / 50 גרם גרעיני חמנייה טריים / חצי כוס שמן / חצי כוס דבש / 1 כף קינמון / אפשר להוסיף מה שיש: אגוזים, קשיו טרי / צימוקים, חמוציות, משמשים יבשים חתוכים - להוסיף בתום האפייה.

אופן ההכנה:

שוטפים את הקינואה והכוסמת היטב ונותנים להן להתייבש / מערבבים את כל הרכיבים היבשים ומניחים בתבנית על נייר אפייה / מערבבים בכוס את השמן, הדבש והקינמון ושופכים על המרכיבים היבשים, מערבבים היטב ומשטחים על כל התבנית / אופים בתנור מחומם מראש בתוכנית טורבו בחום של 180 מעלות / אחרי 10 דקות מערבבים את הגרנולה. ממשיכים לאפות ולערבב אותה עד שהיא מזהיבה, עד 30 דקות אפיה / מוציאים מהתנור ומשאירים בחוץ להתקרר ולהתייבש (זה הזמן להוסיף צימוקים וחמוציות) / מאחסנים בכלי סגור.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".