סיון רהב מאיר מסכמת את כל מה שטלטל אותנו מאז ההכרזה על הבחירות

1. ב־26 בדצמבר 2018 החליטה הכנסת על פיזורה. עשיתי השבוע רשימה של מה שטלטל אותנו מאז.

זה החל בהרכבת הרשימות: אבי גבאי פיטר את ציפי לבני בשידור חי. בנט ושקד פרשו במפתיע מהמפלגה שלהם במסיבת עיתונאים בהולה. גדעון סער החל רשמית במרוץ, וגאולה אבן פרשה מהגשת מהדורת החדשות. בליכוד הודיעו על פתיחת שידורי הליכוד TV .סמוטריץ' יצא לפגישת משא ומתן לאחדות עם הרב רפי פרץ במלון בים המלח, "בלי בגדים להחלפה ובלי תפילין". בתום הפריימריז בליכוד התגלו אי־סדרים, כולל קלפיות עם יותר ממאה אחוזי הצבעה, וכל הפתקים נספרו שוב. ואחרי הפריימריז, דרמה: נתניהו לחץ יד לגדעון סער.

היו גם כותרות בנוסח "מי אמר למי ובאיזה הקשר": האם טל רוסו מהעבודה אמר או לא אמר "בכיינים" על תושבי עוטף עזה? מה הדו־קרב המילולי היומי של יאיר נתניהו? למה יעל אבקסיס אמרה שהימנים "אינם אנושיים"? למה התכוונה מיקי חיימוביץ' כשאמרה שצריך היה להשאיר את הגז באדמה ולאן נעלמה מאז?

ליוו את הבחירות שלל קטעי וידיאו מעוררי סערה: סרטון הליכוד עם תמונת קברי החיילים בהר הרצל ברקע. סרטון של מרצ עם תמונת אושוויץ ברקע. אלירז שדה והחיקוי של אמנון אברמוביץ'. הכל גרר גינויים, פיטורים והתנצלויות. היו גם סתם רגעי מבוכה מעט תמוהים כמו "ההצהרה הדרמטית" של נתניהו בשידור חי או הסרטון של איילת שקד ובושם הפשיזם.

נערכו כאן הרבה דיונים לא רלוונטיים על היסטוריה צבאית: מי עשה מה בצבא, מי היה בניו־יורק בקוקטיילים באנגלית בזמן שהשני שכב במארבים, מי התנהג איך בזמן פרשת מדחת יוסף, בהתנתקות, בסבנה.

היו כמובן גם פוסטים: הטקסט של רותם סלע והתגובה של נתניהו, למשל, או אשתו של בנט שקבעה בפוסט שנתניהו מושחת.

גנץ סיפק מבוכות לרוב: זה החל בפרסום שהאיראנים פרצו לטלפון שלו. מיד החל הדיון על מי הדליף לעמית סגל שהאיראנים פרצו לטלפון של גנץ. בראיון מניו־יורק הוא גימגם. בהקלטות סתרים שלא הפסיקו לדלוף אמר שהוא לא בוטח בחבריו לרביעייה, ושנתניהו היה הורג אותו לו היה יכול.

גם השד העדתי עשה סיבוב: בעבודה טענו שנתניהו גזען, ויומיים־שלושה הוקדשו לשאלה: האם מירי רגב לא הייתה בתמונת גברי הליכוד כי היא אישה מזרחית?

הסערה האחרונה הייתה תחקיר הפרופילים המזויפים שהפך לפרשת ה"בוטים". מי כותב מזויף ומי אמיתי, עם דיונים בוועדת בחירות שלא בדיוק יודעת איך להתמודד עם עידן האינטרנט. מזל שהבחירות ביום שלישי והרשימה הזאת תסתיים. תעברו על כל רכיביה ותגלו, בפרספקטיבה של כמה חודשים, כמה הם שוליים, זמניים, אפילו טיפשיים.

2. בשבת הקרובה, השבת שלפני הבחירות, קוראים בתורה את פרשת תזריע. בשבת הבאה את פרשת מצורע. שתיהן עוסקות בצרעת, שהיא עונש על דיבור לשון הרע. היום כבר אין צרעת, אבל אלפי שנים הפרשנים שלנו עוסקים בשבתות האלה בתרבות הדיבור.

איזה תזמון מושלם. המנגנון שמופיע בפרשה הוא מרתק: מי שדיבר לשון הרע, יוצא לתקופת התבודדות. "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו", נאמר בפרשה. יש לו זמן לחשוב על מה שאמר, להתחרט, לעבור תהליך של תיקון. רק אחר כך הוא חוזר לחברה.

אצלנו זה עובד הפוך: מי שסכסך ולכלך לא נשלח הצידה אלא נלקח למרכז הפריים־טיים. מי שטינף, גידף, ייצר פרובוקציה, אמר איזו שטות - זוכה למאה אחוז מתשומת הלב. עוסקים בו, מגנים אותו, מבקשים שיתנצל, הופכים אותו לכוכב היום. מרוב מלל ואקשן, לא נשאר זמן לדבר על נושאים מהותיים יותר. אולי דווקא נוח לנו לברוח אל הפיקנטריה הזאת במקום לגעת בסוגיות שהן ליבת חיינו כאן.

3. בניגוד לטענה הרווחת, זו לא הייתה מערכת הבחירות הכי אלימה ואגרסיבית שנראתה כאן. היו גרועות ממנה. אבל בהחלט ייתכן שהיא הייתה המקושקשת והשטחית ביותר. אני זוכרת מערכות בחירות בילדותי. היה ברור על מה הולכים לקלפי, כל צד הציג דרך ברורה. שמיר, פרס, רבין, נתניהו. על מה הולכים הפעם לבחירות? על עוד סרטון, עוד הקלטת סתר, עוד ציוץ? בדרך לקלפי צריך להשתיק את רעשי הרקע, שממילא ייעלמו ביום שאחרי. כן, זה נראה מוזר, אבל ביום רביעי נקום בבוקר לעולם ללא סרטונים. לכן כל בוחר צריך לחשוב על מה שלא דיברנו עליו. על שאלות של ביטחון, כלכלה, משפט, מדיניות, יהדות, חברה וחינוך. בסוף, אלה הם נושאי חיינו הממשיים, גם אחרי ארבעה חודשים של פייק בחירות.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".