במחשבה תחילה לפרשת תזריע: האם זה טוב לעקוף את כולם?

"הוא תמיד היה ילד מוכשר שיודע בדיוק מה לעשות", התרגש האב ממקומו על הקרקע למראה הבן שלו, שצנח ממטוס בשמי הארץ.

האב השני היה הרבה יותר מאופק, הבעת רגשות לא ממש הייתה התחום שלו. "טוב, טוב", המהם.

לבן השלישי לא נפתח המצנח כבר רגעים ארוכים. אביו, שעמד על הקרקע, התלהב: "הבן שלי הכי מוכשר - הוא עוקף את כולם"...

* * *

אחד מסימני הטומאה של צרעת המופיע בפרשתנו הוא הצבע הלבן: "ושיער בנגע הפך לבן... נגע צרעת הוא, וראהו הכהן וטימא אותו".

הקשה הגאון רבי דוד טעביל מליסה, בעל "נפש דוד": היאך ייתכן שהצבע הלבן, זה אשר מסמל ביום הכיפורים את סימן הטהרה הגדול ביותר בעת שלשון של זהורית הקשורה בפתח ההיכל הלבינה - הוא זה אשר מסמל אצל המצורע סימן טומאה?

באחת הפעמים שהלך הרבי רבי זושא לאסוף מעות לצדקה עם רב נוסף, הגיעו השניים לביתו של עשיר אחד, והרבי רבי זושא ביקש להיכנס אליו ולזכותו במצוות הצדקה. נענה הרב המלווה שעשיר זה הינו קמצן גדול ואינו נותן כסף לצדקה.

נענה הרבי רבי זושא ואמר "אף על פי כן".

משנכנסו, כיבדם העשיר בכבוד גדול והושיבם, אולם משהביעו את רצונם שייתן צדקה, אמר שהוא מצטער אבל יש לו ראיה מפורשת מגמרא שהוא אינו צריך לתת. שהלא כך אמרו חז"ל: "הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות". אם כן, המפייס חשוב יותר מן הנותן ולכן אין עניין דווקא בנתינת מעות, כי אם לברך עניים. "את זה", הצהיר העשיר, "אני עושה כל הזמן"...

השיב לו הרבי רבי זושא שטעות בידו: העושר הוא פיקדון ביד העשיר, חלק ממנו שייך לעניים ועליו להשיבו להם בעת שהם באים לבקש ממנו צדקה. לכן, אם לא ישיב את הפיקדון - הרי הוא גזלן, אלא שכאשר הוא גם מברך את העני, הרי זו תוספת משל העשיר עצמו ועל כך הוא גדול מן הנותן צדקה בלי לברך.

וביאר לו הרבי רבי זושא את דברי המשנה במסכת אבות: "ארבע מידות באדם. האומר שלי שלי ושלך שלך - זו מידה בינונית. ויש אומרים זו מידת סדום. שלי שלך ושלך שלי - עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך - חסיד. שלי שלי ושלך שלי - רשע".

האומר לעני "שלי שלך" - שמפייסו בדברים משל עצמו, ולבד מזו "ושלך שלך" - הוא משיב לו את הפיקדון שהופקד אצלו בעצם הצדקה - הרי הוא חסיד, שנהג כיאות עם הפיקדון ואף הוסיף עליו משל עצמו.

זה שאינו נותן לעני כלל ודוגל ב"שלי שלי ושלך שלי" - הרי הוא רשע, שעושק מהעני את הצדקה המגיעה לו.

האומר לעני "שלי שלי", הפיוס נשאר אצלי אבל "ושלך שלך" את הכסף אתן לך - הרי זו מידת סדום, כי אם הוא כבר נותן, למה לא לתת בסבר פנים יפות?!

וזה העורך עם העני חליפין: "שלי שלך", את הפיוס ששייך לי אני נותן לך ואברכך בברכות, ואילו "שלך שלי", את הממון ששייך לך אותיר אצלי - הרי זה עם הארץ, שטעה בהבנת דברי חז"ל ומסתפק רק בברכות במקום לתת את העיקר - הממון לצדקה... 

מדוע הנותן צדקה בפנים זעומות הרי זו מידת סדום? מבאר ה"נפש דוד" שהעני המקבל צדקה מכילי וצר עין שנותן לו בסבר פנים רעות, הוא מלבין את פניו של העני מבושה. וכיון שמצינו בחז"ל (ויקרא רבה י"ז, ג') שהנגעים באים על צרות עין - מידה כנגד מידה מלבין עורו של המצורע ולבן כזה מטמא אותו.

* * *

ההנחה שצבע לבן הוא צבע המסמל טהור וזוך, לא נולדה בחלל ריק. גם ה"נפש דוד" מביא ראיות מחז"ל שההנחה הזו נכונה.

אולם חייבים לבַדֵּל בין המעשים שהובילו לתוצאה של הצבע - כל צבע שהוא תוצאה של מעשה - בין אם לבן בין אם אדום או שחור. שכן יש כאלה ש'עוקפים את כולם' והדבר מעיד על הכיוון ההפוך ממצוינות.  

הצבע הוא רק הסימן שמעניק לנו כיוון ראשוני, אבל הוא עדיין חיצוני ולא מהותי. כי הרבה יותר חשוב מהצבע, הוא הדבר שעליו נצבע הדבר.