מכת כנים: "זו לא חכמה, יש לי רק שתי ידיים, והם מאות"

א. משהו קורה במיטתו, קלט מוחמד, אם כי לא ידע להחליט האם זה המשך לחלומות הלילה או שזה קורה במציאות. העקיצות הבלתי פוסקות ליד הגירוד שהתפשט והתחזק באיברי גופו הביאו אותו למסקנה המעוררת. העניין חייב בדיקה רצינית.

עיניו נפתחו בעייפות זעופה על השינה המתוקה שנקטעה. רגע אחר כך כבר ידע. אין ברירה. המלחמה יצאה כבר לדרך. נשארה ברירה אחת. להחזיר מתקפה הגונה, בתקווה שעוד יצליח להדוף את האויבים.

בתנופה אדירה העיף את השמיכה בעודו נעמד למלחמה. כשלב ראשון הניף את שמיכתו, מניעה ומנענעה בחזקה כדי שהכנים יבינו שטעו בבחירת המקום, ויסתלקו כלעומת שבאו. אז אוכל לחזור לשינה מרעננת. חשב לעצמו.

בנענוע הרביעי קלט שמשהו השתבש בתכנית. על אף כל נענועיו שהפילו מאות כנים זרוקים ושדודים על הרצפה, מכל מקום, זרם העקיצות מפיותיהם הזעירים רק הלכו וגברו, כשאף נדמה היה שהכריזו על "מצב חירום", וכולם חייבים לעקוץ אותו לפחות פעמיים.

מזגו הלא רגוע בחיי היום יום הולהב והורתח כשמן לוהט, כשהוא מתפרע ומשתולל ללא מעצורים. בפתחו בזריקה וביידוי של כלי בית לעבר הכנים שמצדם לא מצאו סיבה להתייחס אליו, למעט זרם העקיצות שגבר שבעתיים.

לא להאמין, הודה לעצמו בשביב רגע. החיות הקטנות האלו שבחיים לא הסתכל לכיוונן או חשב עליהן, נתנו לו להרגיש את כוחן ומציצתן.

לפתע, בלא כוונה ותכנית מראש, נפלה השמיכה לרצפה. ידיו, שהתפנו, הופנו למלחמת הישרדות מול הכנים העוקצות, כשהוא מגרד ומקרצף; בראש, במצח, בפנים, בבית השחי, בבטן, בתוחלת עלומה שגרידתו תרגיע את עקיצת הכנים.

לא הולך בכח, ילך ביותר כוח, החליט בפסקנות ערבית, עודו תופס מקל רחב ומתחיל לגרד ולקרצף את כל גופו בלא רחמנות. אני אראה להם, צעק בקול לחלל הבית. מה הם חושבים, יצורים קטנים. הם ינצחו את מוחמד הגדול? לא היה ולא יהיה. אני אנצח אותם.

גירוד מביא לגירוד. אברי גופו מראשו עד למטה נעשו אדמוניים וארגמניים מהגירודים והשפשופים. כשלצד זה נוספה פגיעה לא פחותה, והיא העלבון והזלזול המתמשך - הם לא גורסים אותו בכלל. הם ממשיכים בלא הפוגה בעבודתם בקודש לעקוץ ולייסד עוד מיקומי גירוד. זו לא חכמה, התקצף. יש לי רק שתי ידיים, והם מאות חבר'ה, שכולם התיישבו רק עלי.

קול יללה קטע את מחשבותיו בפתאומיות. מה? נאצר פה? היא השאירה אותו ככה וברחה? צרה רודפת צרה, כמעט התייפח בבכי. היא כנראה ברחה בהלה, הכריע. לא הגיוני להשאיר פעוט בן ששה חודשים לבד. מבוהל כולו, מיהר למקום שינת התינוק על מצע הקש שעל הרצפה.

הוא פחד שהוא מתעלף. גובה הכנים שהלך וגבה כיסה כליל את גופו של נאצר. פני התינוק נראו בקושי מבצבצות מבעד להררי הכנים, והוא הניע את ראשו בעצבנות מייללת לצדדים, מנסה לשאוף אוויר.

הוא תפס את התינוק, עודו מגביהו ומנענעו מחבר הכנים שנצמדו אליו. קול הבכי שהלך וגבר הרגיע אותו. הוא חי. הוא החל הופכו ומטלטלו, מנקה את פיו משיירי כנים שעקצו את התינוק.

ב. זה משהו אישי נגדי, התחיל לסדר מחשבותיו. משהו מוזר פה. אני כבר מיואש מגירודים, ועכשיו הקטנטן מנסה לגרד את עורו המתאדם בלא מעט הצלחה. לאן היא נעלמה? לא מתאים לפטימה להשאירם לבד.

אולי זה המשך לצפרדעים ולדם, פעם ליבו בבהלה. רק זה לא, הצטווח ליבו בפחד. מחשבותיו המשיכו במרוצתן. אם כן, למרבה הבושה, היא נצחה אותו שוב. "אמרתי לך שנעבור את זה", השתחצן אתמול לפטימה אשתו. היא, לעומתו הנהנה בראשה קלושות, כלא מסכימה, אך מעדיפה שלא להתווכח.

אז, שכוב על הרצפה בצד הנילוס, מסובב בצפרדעים מקרקרות בלי הפסק לצד קפיצות וניתורים מטרטרים שרק צפרדעים מסוגלות לעולל, הוא לא האמין שיעבור את זה בחיים. שבוע שלם סבלו מהמכה המקרקרת עד שהתפטרו מזה.

עם סיום המכה והרעש, התברר שעדיין יש המשך מחליא. כמויות אדירות של פגרי צפרדעים שכבו והסתרחו בכל פינה, וריחם המבחיל חדר לכל אף. היו אף אלו שטענו שגדולה המכה שבאף מהמכה שבאוזן, כיוון שהריחות הלא נעימים הביאו להתפשטות ולהתפרצות של מחלות ותחלואים שאף אחד לא היו בכוחו לעמוד מולם. בפועל, לא משנה מה גרוע יותר. ברור שכל הזמן חלו ומתו אנשים, והרבה.

אתמול, במלאת שלשה שבועות לסיום מכת צפרדע. כשסוף סוף נדמה היה שהחיים המצריים חוזרים למסלולם, הרשה לעצמו לתת דרור לדבריו בפרגון עצמי ש"הוא ידע מראש שיעברו את זה".

עכשיו, בשוך הקרב, כשהוא מגרד נואשות למעלה ולמטה ולצדדיו. מיואש לגמרי מהתגלית המעציבה שהוא לא עומד בנטל הגירודים, הרהר לעצמו - אולי היא שוב נצחה אותי. מעניין לדעת מה הולך פה. לא שמעתי כלום שמשה מנהיג היהודים מזהיר שתבוא עוד מכה. אנסה לברר בחוץ מה קורה, אולי מישהו יודע.

בצעדים איטיים ניגש לדלת. יד ימין מוכנה לכל תרחיש, יד שמאל לופתת את נאצר שלא הפסיק לרגע מבכיו הקולני. הדלת הייתה פתוחה. הא, היא ברחה בבהלה, נזכר ב"הכרעתו" הקודמת, לכך לא סגרה את הבית. בנסותו לסגור הדלת הבחין במציאות הרוחשת.

אולי היא פשוט לא הצליחה לסגור הדלת, בגלל אספסוף הרוחשים המחוצפים. בקושי אני מסוגל לנצחם, הפנים, עודו טורק הדלת בכל כוחו. גירוד חזק, כתגובה טבעית לעקיצות הלא פוסקות, הזכיר לו, מי כאן המנצח.

אני חייב לעשות משהו. החליט בפסקנות. יש גבול לשחיתות. מנהיג היהודים משתמש בכנים שאין להן שום צד בסכסוך, כחיילים דוקרניים נגד העם המצרי הדגול. לא אעבור על זה בשתיקה, הבטיח לעצמו ולכנים שבסביבתו.

ג. החיזיון הקולי שהתגלה לעיניו הוסיף מלח ואש למצב רוחו הבוער. הקרקע בעלת הגוון החום נצבעה בלבן רוחש, ההולך ומתרומם בעוד ועוד זוחלים ועוקצים. אין סיכוי לצאת מהבית, חשב. ונאצר הזה, חוץ מלגרד ולבכות לא עושה כלום. איך פטימה תחזור הביתה? ומה אוכל? חשב בעגמומיות משתלטת ונרעבת.

מוגי לב כולם, פשוט עומדים וסובלים, הפנים. היחידי שמעז לצאת מהבית זה אני, מוחמד הגדול, הילל את עצמו בבחינת "יהללוך זר, ולא... פיך". אני חייב לעשות משהו גדול שיכריע את המכה, שכולם ידעו מה זה להתחיל עם המצרים, במיוחד כשמוחמד לוקח את העסק לידיים. צחוק חלול נשמע בחלל הרחוב הריק.

ואז הוא הבחין למרחוק בדמות מטושטשת שנראתה הולכת ומדדה. מי עוד מהין לצאת מהבית? התחלחל לרגע, כחושש מגניבת התואר כ"מוחמד הגדול".

אולי מישהו מחצר המלך מגיע להתייעץ עמו לפתרון נגד האויב העוקץ שהתנחל במדינה, עברה מחשבה חולמנית בראשו. רק שלא ייוודע הסיפור עם הצפרדע, נרעד לעצמו בחלחלה. אולי מוסטפה צודק.

ברגע שלאחר מכן הרגיע את עצמו. עדיין לא ידוע בדיוק מה קורה עכשיו במדינה. בסך הכל, זה התחיל היום. אז מי זה שמסתכן לצאת מהבית חוץ ממני? חשב שוב, בלא תוצאה.

עכשיו כבר ראה בבירור. זו פטימה. אשתו הולכת ומתקרבת בצעדים איטיים לכיוון הבית. לפחות לא אהיה תקוע עם נאצר הבכיין, נרגע בליבו. אולי היא גם יודעת קצת על מה שקורה כאן.

למה היא הולכת כל כך לאט, התעצבן, מניף את ידיו כמזרז. בואי כבר. נפנופי הידיים כתגובה אזכרו לו שהוא עדיין לא מעודכן בקורה. בהסתכלות חוזרת הבחין בלא ייאמן. גובה הכנים הלך וגדל עד לגובה הברכיים, כשבכל פסיעה אולצה פטימה לדחוף נחילי כנים לצדדים, דבר שהקשה והאט את קצב ההליכה.

כרגע, בעמדם בפתח הבית. עם ההבנה למראה המחמיר והעוקצני, הרגיש צורך עז להפליט מיני תגובות זועמות. למה היא ברחה מהבית? ובכלל, למה השאירה את הדלת פתוחה?...

צחוק ילדים קטע את מחשבתו ולשונו, כאילו אין מה לעשות ביום מכאיב שכזה. מולו נעמדו ילדים עבריים בגיל העשרה, עומדים וצוחקים. אחד מהם הגדיל לעשות בחקותו בלעגנות ובשנינה את מראה המצרים המתגרדים; ימין, שמאל, ראש, רגליים, קדימה, אחורה. דמו עלה לראשו. אנחנו סובלים ודואבים, והם צוחקים.

"בא נכנס הביתה". הייתה זו פטימה שניסתה לסכל את העימות הגדול בעוד מועד, חוששת ויראה מעוד מערכה חסרת טעם ומשוללת היגיון של בעלה הכועס.

ידיו רעדו בזעף כשעיניו יורקות אש וזעם, והוא מחשב ובודק בקדחתנות, כיצד יכול הוא להחזיר על אתר את הכבוד העקוץ והאבוד. היא, כמתורגלת כבר ידעה מה עליה לעשות, נטלה את נאצר המיילל ונבלעה בתוככי הבית.

ד. פחדנית, חשב, עודו הוגה את סדר המערכה. קודם כל, לסלק אותם מהשטח, עכשיו ומיד. לא מתביישים לצחוק על העם המצרי, ועוד על מוחמד הדגול? ריר ניתז מפיו הרוטט. רגליו התרוממו בניסיון נואש להגביר את קצב הריצה בין הררי הכנים שהעצימו את זרם העקיצות כתגובה הולמת למפריע למנוחתם.

קערת החול המונחת ליד הדלת ליישור והשוואת הרצפה שאצל הסף, העלתה את הרעיון המקורי. עודו שוחק מניצול תרבות הילדים לשימוש כנגדם, השתגרה ידו בלהיטות לתוככי הקערה, לקחת קומץ חול ולשטוף בזריקה הוגנת את פני העבריים השוחקים.

ידו, שנעקצה ונדקרה ממאות הכנים שלחמו את מלחמתם האחרונה ברגעי היקפצות אצבעותיו, הבהירה לו בצורה מובנת את הסיפור. אין חול במצרים.

החול שהיה בקערה הפך לכנים. עוד מעט אצטרך לשלם על חול, נתקף בלעגנות לגלגנית, נזכר בממון הרב ששלשל בלא רצון ליהודים עבור כל כוס מים שלא ייהפכו לדם.

מושפל ומזולזל מלעג הילדים שירך רגליו לעבר הבית. עכשיו היא כן הצליחה לסגור הדלת, התרעם והתכעס.

"אבל למה ברחת?", הצטווח בגירוד לבבי. "לא הערתי אותך, כי חשבתי למה שתסבול יותר זמן", ענתה תשובה שתספק ותרגיע אותו.

"כן, אבל איפה היית?", צעק, "נאצר כמעט נחנק למוות", נזכר בסיפור המבעית. "ניסיתי להתגרד בבית, אבל זה לא עזר, אז רצתי לנילוס להתרחץ...", ענתה כחוששת מהבאות.

"כזה רעיון מוצלח", צהל מוחמד על הפתרון לאויב המגרד. "כן", הסכימה למחמאה הנדירה. "אבל, זה לא עוזר", המשיכה למול האכזבה שהתפשטה על פניו. "זה עוזר בדיוק לדקה. כל המדינה כבושה בפיות זעירים המוצצים את דמנו".

המילה דם חיממה והרתיחה אותו. "קודם הם מצצו את דמנו בעד כוסית מים, ועכשיו", צווח בעודו קם בתנופה מחרידה, "הם שלחו את הכנים למצוץ את דמנו ממש. האומה המצרית לא תעבור על זה בשקט", הכריז בפאתוס, כנואם לאומה.

"אני הולך לדבר עם מוסטפה על זה", הצהיר בחשיבות, כשהיא נושמת לרווחה, מתקדמת לעבר המטבח. עוד לפני חתונתה לימדה אותה אמה, מנוחתה בגיהינום, שסגולה מוכחת ויחידה מול רוגז הבעל היא ארוחה טובה שמרגיעה את הנפש, ומי כמוה מכירה ומבינה בנחיצות הסגולה.

בין קילוף לתיבול קלטה שעם כל טרחתה, האוכל יהיה מתובל ומשולב בכנים חיות וגוססות שהתנהגו במטבח כבביתן. אין ברירה אחרת, הרהרה בעוגמה, בעודה ממשיכה בעבודתה לצד גרידות וקרצופים דחופים שלא סבלו דיחוי, מפללת לשלומו ומייחלת להצלחתו בשיחה החשובה עם מוסטפה-ידידו-לענייני שלום המדינה.

ה. מוסטפה כאילו חיכה לו. "ברוך בואך בצל קורתי, היום יש אצלי הרבה אורחים", ניסה מוסטפה לשדר עליזות. "חייבים לעשות משהו", היה מוחמד נחרץ. מתעלם מהתבדחות שכנו.

"ההבדל בינינו, הוא שאני יודע מה שאתה לא יודע", הפטיר מוסטפה בחשיבות ששידרה בבירור למוחמד - אני יודע יותר ממך.

"מה אתה יודע יותר ממני?", לא התאפק מוחמד מלגלות את סקרנותו הבוערת, אף שידע שהוא מעלה בהתעניינותו את שווי המידע.

כרגילותם, תוך כמה דקות, אחר כמה הבטחות של מוחמד, ניאות מוסטפה לשתף בידיעות הפרטניות בהן הוא מעודכן. בטון לוחש הפליט מוסטפה: "הנחמה שלי היא, שגם המלך פרעה סובל". בהבליעו חיוך קונדסי הוסיף, "הוא מתגרד כמוך וכמוני".

"אני לא מבין", התרגז מוחמד, "מה אתה מרוויח מזה שהוא סובל? ובכלל, גם במכה של הצפרדעים הוא התייסר טוב, והוא לא נכנע בכלל. ואפילו השאיר את זה מיוזמתו לעוד יום, בגלל גאוותו ה...".

מחייך לעומתו פלט מוסטפה, "אם אתה כבר מדבר עליו, אגלה לך משהו משמעותי יותר". מוחמד הטה אוזן לשמוע כל מילה.

"לא האמנתי בהתחלה. אבל קודם ראיתי את הכבש המקודש עומד וסובל מהכנים. ברחתי משם מיד, כמעט בכיתי מלראות את האליל הגדול עומד וסובל מהכנים האכזריות".

"לא נעים לי להתבטא", שח מוחמד בקול נמוך. "אבל משהו פה לא מסתדר. עד עכשיו אמרו שמנהיג היהודים הוא עוד מכשף. אפילו טענו והצהירו שמכשפי המלך גם הצליחו לייצר דם ו..." - "וזה ממש עזר לנו שהם הביאו עוד צפרדעים", קטעו מוסטפה בארסיות לעגנית.

"צודק. אבל לא לזה התכוונתי", ניסה מוחמד לסיים את דברו. אך מוסטפה קטעו בשנית. "אסביר לך הכל בדיוק. אך קודם, תן לי לומר את מה שאני יודע", אמר, בהזכירו מי המעודכן שבחבורה, ומי הגיע על תקן מילוי סקרנותו. מוחמד השתתק מיד. רק זה חסר לו, שמוסטפה לא יעדכנו בידע הזהב שברשותו.

"תשמע מה שאני אומר", נהנה מוסטפה מעצמו, אף שהגירודים לא פסקו לרגע. "היום על הבוקר כינס המלך ל'אסיפת חירום' את כל המכשפים, בהוראה דחופה ובהולה שגם הם יעשו כנים, כך שכולם ידעו גם הפעם שזה סתם מעשה כישוף שמנהיג היהודים משה הצליח לייצר".

"למעשה, העסק הסתבך", המשיך מוסטפה בהתלהבות למול עיני מוחמד, שמצמצו מהתרגשות. "המלך עמד על שולחן גבוה, שלא ייטבע בהררי הכנים שכבר הגיעו לגובהו, אמה מהרצפה, כשהוא מבקש ומפציר מהמכשפים לנסות שוב ושוב לייצר כנים, או לפחות כנה אחת. אך לאכזבתם הרבה ולתסכולו הגדול של המלך, הם לא הצליחו להמציא אפילו כנה אחת רוחשת".

"למה? מה קרה שהם לא הצליחו?", ניסה מוחמד להבין. "תשאל אותם", שחק מוסטפה, בהוסיפו: "יש לזה שתי סיבות פשוטות. הראשונה, שכל חכמת הכישוף, שהיא למעשה גאוות מדינתנו כל השנים, תקפה רק בדברים הגדולים משעורה, והם" - בהתבוננו על חלל החדר המלא וגדוש ברוחשים זעירים - "הם קטנים יותר משעורה".

"ההסבר השני הוא", הוסיף מוסטפה בחשיבות ידענית בלתי מוסווית, "שכוח הכישוף בר-תוקף רק בעמידה על הרצפה, ולא בעמידה רחפנית על הררי כנים", כילה בעוקצנות.

"רגע", התפרץ מוחמד. "אז יוצא שיש מכשפים כמו המכשפים הגדולים במדינתנו, ויש אחד משה מנהיג היהודים, שהוא לא סתם מכשף, רק יש לו איזה כוח שמימי...", נסער מוחמד נרגש מהגילוי המרעיש.

"נכון ונבון", הפליט מוסטפה בפנים חמוצות, עודו נתקף במתקפת גירודים בלתי רצוניים, לואט בקול שלא יישמע בחוץ, "המכשפים עצמם, אחרי כל הניסיונות שלא הצליחו, הודו ואמרו למלך.

"אֶצְבַּע אֱלֹקים הִוא...".

הלחץ בנקיונות הפסח גורם לשלום הבית שלנו להתערער, גורם לילדים שלנו להסתובב יותר ברחובות ולהיחשף לדברים שאנו לא חפצים בהם, האם יש דרך לשנות את זה? בהרצאה שלפנינו מדריך הרב יגאל כהן כיצד נירגע ונכנס לפסח בשמחה, וגם - איך לא לשכוח לקנות מתנה לאישה:

מקורות:

במכת כנים לא הייתה התראה: מדרש שכל טוב; פגרי הצפרדעים הביאו למגיפות ולמתים כמעט כבמכה עצמה: מדרש הגדול; גובה הכנים עד הברכיים: לקח טוב; החול נהפך לכנים: שמות רבה; הכישוף שולט רק בגודל שעורה: סנהדרין ס"ז; המכשף שולט רק כשרגליו על הארץ: פסיקתא זוטא.

אשמח לשמוע תגובות מהקוראים.  a0533185209@gmail.com‏