האם קשיי קשב וריכוז פירושם שהילד עתיד לנשור או לרדת ברוחניות?

כותרת המאמר נראית מפחידה ומאיימת, אולם מטרתו של המאמר הפוכה – להרגיע, להשקיט ולתקן רושם מבהיל זה.

השאלה המוצגת בכותרת מטרידה את רוב ההורים. יש ששואלים אותה במפורש, ויש שטרודים בה אך אינם מעזים לשאול. הפחד ניכר בהם, וכשחותרים אחר מקורו, מזהים כי חששם הגדול הוא מפני השפעתו הרוחנית של הקושי על הילד. יש שדואגים על הגשמתו של חלום ספציפי שטוו לגבי הילד הזה: "האם יוכל להיות אברך שיושב ולומד? האם יוכל להיות מג"ש/ר"מ/ראש ישיבה?", ויש שחוששים באופן כללי מפני ירידה רוחנית ופריקת עול.

בחלקו הראשון של הספר פורטו בהרחבה האתגרים הרבים העומדים בפני המתמודד. הורים עלולים לקבל רושם כאילו ילד שמאובחן כבעל קשיי קשב, נגזרו עליו כישלון ונפילה בטוחים.

במאמר זה תטופל התפיסה הזו, ויובהר מהן הסיבות לירידתם הרוחנית של חלק מן הילדים בעלי קשיי קשב וריכוז / קשיי ויסות, ומה על ההורים לעשות כדי להציל את ילדם מפני נפילה דומה, בס"ד.

הקשר בין קשיי ויסות לעולם הרוחני

הילד המתמודד עם קשיי ויסות מסיק מתוך חוויותיו ומתוך תגובות הסביבה, בין מילוליות ובין לא-מילוליות, שהוא אינו יהודי טוב, שהצד הרוחני באישיות שלו הוא קלוקל.

"בטבע שלי אני לא נמשך לרוחניות; כך המלמד שלי אמר לי תמיד, והוא צודק, אני באמת כזה". כדברים האלה טען בפני ילד שהגיע אלי. כך הוא חונך לאורך שנים, וכך למד להאמין ולחשוב על עצמו. באופן אובייקטיבי, לא הייתה לילד המסכן שום בעיה רוחנית. הוא השקיע והתאמץ, ורצונו היה טוב, טהור וזך. אמנם הסביבה לא הבחינה בהשקעתו, משום שהקושי הגדול סיכל את המאמצים שלו, אך אין זה מוכיח על פגם בפנימיות, בשאיפות ובלבו הטוב של הילד!

"אבא שלי לא מאפשר לי להיות קרוב לה'. אהבתי להתפלל, להתרגש ולהתעלות; אך אבא שלי רצה שאתפלל במניין מסוים, ודרש שאתפלל רק בעמידה, ורק כך ורק אחרת, עד שיצאה אצלי כל המשיכה לתפילה, ואין לי חשק להתפלל עוד". הבחור שסיפר לי זאת, ובחורים רבים כמותו, איבדו את ההתלהבות שלהם מתפילה או ממצוות. כאשר מעשים נעשים מתוך קושי וכורח, ובפרט כשמדובר במעשים שאינם מוכרחים על פי ההלכה – מתפתחת שנאה בלב. בעתיד, כשישתחררו מן המשטר של החיוב וההכרח, שנאה כזו עלולה להתפרץ ולהרחיק אותם מאוד מדרך התורה.

פעמים רבות רואים אצל ילדים בעלי קושי בוויסות, שהם מפתחים רתיעה מרוחניות, ובמצבים קיצוניים אפילו שנאה כלפיה. לאורך שנות עבודתי הטרידה אותי השאלה – כיצד ומדוע מובילים הקשיים הספציפיים הללו לריחוק מן הרוחניות?

על ידי התבוננות ארוכה בצוותא עם בחורים רבים, אחר הליכה בתוך מסילות נפשם, ניתוח של חוויות וזיכרונות שלהם, הגעתי למסקנות.

1. היסטוריה של חוויות קשות

את התובנה שברצוני להציג כאן אפתח במשל.

"מהו המאכל שאתה אוהב יותר מכול?", שאל ראובן את שמעון.

"עוגת גבינה, ללא ספק!", ענה שמעון.

"אני מזמין עכשיו עשרה מגשים של עוגות גבינה", בישר לו ראובן, "ואתה תהיה מוכרח לאכול את כולם".

"למה להכריח?", תמה שמעון, "אוכל הכול בשמחה!".

המגשים הוזמנו, ושמעון התיישב ליד מגש אחד ואכל בתענוג פרוסה ועוד פרוסה. תוך זמן קצר סיים את כל העוגות שעל המגש הראשון.

"עכשיו תמשיך למגש השני!", הורה לו ראובן.

שמעון התחיל לאכול לאט, אך כעבור רגע עצר. "אני כבר לא יכול יותר", הוא הודיע, "זהו!".

אבל ראובן, אדם תקיף וחזק, עמד על גבו והכריח אותו להמשיך ולאכול.

שמעון דחף לפיו עוד מעט מן העוגה, עוד פרוסה ועוד פירור, ויחד עמם עלתה בלבו דחייה, שהתפתחה והלכה עד כדי שנאה נוראה כלפי עוגת הגבינה, אותה אהב כל כך עד לפני זמן קצר.

תנאי בסיסי לחיבור בלבו של אדם הוא שהחיבור יבוא מתוכו. כאשר הוא כפוי על ידי כוחות חיצוניים, ועוד יותר מכך – כאשר הוא מואס בדבר ומחויב להמשיך למרות רצונו – האהבה הופכת לדחייה ועלולה להגיע עד כדי שנאה.

ילד שמתמודד עם קשיי ויסות נמצא כל שעות הלימודים במקום של צער וקושי. בניגוד לחבריו, הוא אינו חווה במסגרת גם חוויות חיוביות. קשה לו מאוד להקשיב ולהתרכז, ולכן הוא מפריע תמיד, והקשר היחיד שהוא יוצר עם לימודיו הוא שלילי – "שב!", "הסתכל בגמרא!", "למה אתה שוב מפריע?!".

הילד יושב בכיתה, עיניו בדף ומחשבתו הרחק משם, ועודף האנרגיה בוער בו מבפנים. כך הוא מוכרח להמשיך ולשבת במשך שנים ארוכות.

הילד מולעט במנות אדירות של חוויה המסבה לו סבל וצער. מבפנים הוא "מתפוצץ", בוערת בו אש של קופצנות ושעמום, והוא כפוי להתרכז ולהסתכל בספר ולהחניק את כל כולו. כבר בפעם העשירית היום הזכיר המלמד את שמו לרעה, "ובפעם הבאה", כך הוא מאיים, "אתה תשלם מחיר כבד". אף אם לא הייתה לו בעיה נוירולוגית, המצב הרגשי היה מונע ממנו להקשיב ולהבין, קל וחומר כאשר מטבעו הוא מתקשה בריכוז...

כמו שמעון, שפיתח שנאה כלפי עוגות הגבינה ואינו רוצה לפגוש בהן עוד לעולם, כך מרגיש המתמודד כלפי הלימוד שלו. בהזדמנות הראשונה הנקרית בידו, כשמשתחרר מן המשמעת של המוסד החינוכי, הוא בורח מן האובייקט השנוא, מתנתק מן הסיוט שנכפה עליו לאורך שנים.

כן, אין שום תימה בדבר. קל מאוד להבין מה מביא את המתמודדים לשנאה כלפי הממסד, כלפי הדרך שהוא מייצג וכלפי הערכים שהוא מטפח  – לימוד ורוחניות.

הגשתי פעם לאדם עם קשיי קשב קטע לקריאה. באורח מוזר הוא לא היה מסוגל לקרוא את המילים; אפילו לא הצליח להביט בטקסט שהנחתי לפניו. הופתעתי, ותהיתי מה בעצם מציק לו; לא היה זה טקסט לימודי ולא עיוני, סתם חומר... ניסיתי בכה ובכה, ובין השאר ניגשתי אל המחשב והחלפתי את סוג הכתב באחר. הפונט לא היה עתה יפה יותר או קריא יותר, אך לפתע יכול היה האיש לקרוא את הטקסט ללא בעיה...

תמהתי מאוד לפשר הדבר, ולאחר חקירה וניסיון משותף להבין, נגלתה התשובה המדהימה; הפונט הראשון שהוגש לעיניו היה הפונט שהכיר מלימודי הגמרא. המבט אל הכתב המוכר העלה בו את כל התחושות הקשות שחווה מול כתב זה...

לא בא הסיפור להדגיש שחובה להקפיד להשתמש בפונט זה או אחר, כמובן. זו דוגמה קיצונית, אך ניתן ללמוד ממנה על הגישה שהילד מפתח בעקבות דרישות בלתי מותאמות וחוסר תמיכה. בכל פעם שבה חווה הילד פגיעה רגשית מול הלימוד או מול כל עניין שברוח, הכאב הפנימי שלו מייצר רגש של דחייה כלפי הערך. חשוב עד מאוד להיות מודעים לתוצאותיה העתידיות של כל פגיעה, ולהשקיע מאמץ למנוע פגיעות כאלה! ניתן ליטול לשם כך אותן אנרגיות שמשקיעים כדי לגרום לילד לשבת כמו כולם ולשמור על שמה הטוב של המשפחה...

באשמתה של מסגרת קשוחה שהמתמודד לא הצליח להשתלב בה, הוא עלול להגיע למסקנה שהרוחניות היא הדבר שקשה לו, ולפרוק מעליו חובות רוחניים. האמת האובייקטיבית היא, שהרוחניות אינה גורמת לשום סבל. הקישור בין הקושי של המתמודד לבין הרוחניות נוצר על ידי בעלי הסמכות. ילדים שחוו סבל אשר צופה בנימוק של רוחניות, עלולים להשליך את הרגשות הקשים כלפי הרוחניות בכלל.

2. דימוי עצמי רוחני שלילי

לאחר שמתפתח רגש רע כלפי תחומים רוחניים, בעקבות קישורים שנעשו לאורך השנים, ואחר שהילד מודע לדחייה שבלבו כלפי הטוב והישר, לעומת חבריו ואחיו שרצונותיהם חיוביים ונעלים, הוא מבין שלבו לב רע, שהוא שלילי, ולכן אינו מחפש לעצמו עתיד בתוך העולם הרוחני.

כבר מגיל צעיר מפנים הילד את התפיסה שהוא שלילי. הוא חווה כישלונות לימודיים בעת שחבריו מצליחים ואינם מפגינים שום קושי. הוא מרגיש את הכישרונות שלו, הוא יודע שיש לו ראש טוב, מכיר באינטליגנציה שלו וברמת המשכל, ובכל זאת מגלה כי הוא שב ונכשל. "אם אני אכן מוכשר", הוא שואל את עצמו, "מדוע איני לומד, איני מקשיב? מדוע אין לי סבלנות בשיעורים? למה זה כאשר אני מנסה ללכת בתלם, זה 'לא הולך'?". הילד הנבון מנתח את הנתונים, ומגיע למסקנה שהיצר הרע שלו גדול מאוד, ושולט בו שלטון ללא מצרים. הוא מתמלא בייסורי מצפון ומרגיש רע עם עצמו.

(צילום: shutterstock)

מתוך הצער הוא מחפש אמצעים להרגיש טוב יותר. בלימוד ובתפילה הוא אינו תולה תקוות, הרי הוא יודע מניסיונו שאינו מצליח להתגבר על "היצר הרע הגדול שלו", לכן הוא מחפש מקורות אחרים להשיג מהם סיפוק והנאה.

נפוץ לראות שהילדים הללו מתחברים לחברים שליליים ולמעשים שליליים. למשל, יש ילדים שנכשלים בגנבות – משיגים כספים ורוכשים בהם ממתקים כדי לקנות בהם חברים.

התנהגויות שליליות שוב מחזקות בילד את ההסתכלות השלילית על עצמו ונותנות משנה תוקף לאמונה שלו ברוע השוכן בתוכו.

3. קשיים טכניים מוגדרים כ"רוחניים"

מלבד ההשלכות שתוארו, עלול הנתק מן הרוחניות להגיע באופנים נוספים.

לעתים המתמודד מתקשה להתחבר למעשים מסוימים, לרעיונות מסוימים או לדרכים מסוימות בשל הקושי שלו בוויסות, אולם הוא אינו מזהה את הסיבה לחוסר החיבור שלו, ומנמק את הקושי בנימוק רוחני (למשל – אין לי השקפה רוחנית נכונה) או בנימוק שכלי (הלימוד הזה אינו מעניין אותי, כנראה הרעיונות האלו אינם נכונים, אין זו דרך לימוד מוצלחת וכדומה).

ייתכן שהלימוד באמת אינו מעניין אותו, או ששיטת הלימוד אינה מתאימה לו, אבל הסיבה האמיתית להרגשתו איננה בעיה בחומר או בעיה רוחנית; הקושי שלו להתחבר נובע מן החולשה שלו. לולי הקושי בוויסות, לא היה מתקשה להתחבר, וכל תוצאות הלוואי היו נעלמות.

לתשומת לבם של בעלי הסמכות - התנהגויות רבות עלולות להיראות כמו זלזול בעניינים רוחניים, אך הסיבה האמיתית להן היא הקושי בוויסות. כאשר המבוגרים הסובבים את המתמודד טוענים כי הקושי שלו נובע מזלזול ברוחניות, דבריהם אלו מרחיקים אותו מרוחניות עד מאוד...

כמה דוגמאות של תופעות נפוצות הקשורות לקשיי ויסות ועלולות להתפרש כבעיות רוחניות:

קושי בוויסות תחושתי יכול לעורר תחושת אי-נוחות כשלבושים בכובע ובחליפה, וליצור רצון תמידי להסיר אותם. הסרת המלבושים העליונים בכל הזדמנות יכולה להתפרש כאילו היא קשורה לרוחניות, אך באמת המניע הוא פיזי – תחושה קשה של אי-נוחות.

מאותה סיבה, יש נערים שמאחרים להניח את התפילין וממהרים להסיר אותן. מתקבל רושם כאילו הם אינם מתחברים לקדושת התפילין ואין להם עניין במצווה, אך הסיבה האמיתית להתנהגותם הינה הקושי התחושתי או אימפולסיביות, הדוחפת אותם להתקדם ללא דיחוי עם תכניות היום.

ישיבה רצופה וקשובה בשיעור, מחויבות למסגרת ועוד, יהיו קשים למתמודד לא משום שקשה לו החיבור לרוחניות, אלא משום שהם מתנגשים בקשיי הוויסות הגופני שלו, או בקשיים אחרים. פעמים רבות נוצרים החיכוכים עם הממסד טרם אובחן הילד, ואין לו דרך להסביר את הקשיים שלו; לכן קצרה הדרך אל המסקנה: "אם רוחניות פירושה לשבת ולהקשיב בלי לזוז ואף פעם לא לחרוג מן הכללים – רוחניות היא לא הצד החזק שלי".

נער שאינו מצליח ללמוד לאורך שעות רצופות, אין פירוש הדבר שרעיונות הישיבה זרים לו. הוא מתקשה ללמוד ברציפות בגלל קשיי הריכוז. גם הקושי לעמוד על מקומו בעת התפילה, או להתפלל על פי קצב המניין, אינו נובע מחוסר עניין בתפילה. סיבת הקשיים הינה אנרגטיות-יתר או קשיי סיבולת.

אם יֵדע ההורה ויֵדע המחנך להתבונן בתופעות אלו ובדומות להן מהזווית הנכונה, יימנע מלשייך את הקשיים המאפיינים את המתמודד לסיבות רוחניות. המתמודד לא ילמד לקשר בין הקשיים שלו לבין בעיה רוחנית, וכך יוכל להמשיך להתחבר לרוחניות בדרך שלו, ולא יגיע למסקנות שינתקו את הקשר שלו מול כל עניין רוחני.

אל יטעה בי הקורא; איני בא במאמר זה להעניק "צ'ק פתוח" למתמודדים. אין כוונתי לומר שהרשות בידם להתפרע כרצונם, לתלות את מעשיהם הרעים בבעיה ש"אין להם שליטה עליה" כך שלא יוכלו לבוא נגדם בטענות. לא ולא, ההפך הוא הנכון! אפשר וצריך למצוא פתרונות לכל הקשיים, אולם המבט צריך להיות מבט אמיתי. אין להגדיר את הקשיים בדרך שאינה נכונה. כאשר ההורה או המחנך יבינו את מצוקת המתמודד ויֵדעו שהיא הבסיס לבעיה, כשברור יהיה להם שאין בהתנהגותו רמז לפגם עמוק יותר, הם יתבוננו עניינית איך אפשר לעזור לו להתמודד עם הקושי הטכני. כאשר יֵדעו מה הגורם לקשיים, יבינו מה ראוי לדרוש ממנו בדרך שתסייע לו להתמודד, להתקדם ולהתעלות. כשתהיה להם המודעות, לא ישתמשו עוד בדרכים הנוטעות בלבו שנאה, שממלאות אותו ברתיעה מפני לימוד ומפני התנהגות חיובית, וממילא יוכל המתמודד להישאר נטוע בבית השם.

אפשר להגיע רחוק!

רוצה אני לעורר את ההורים לעזור לילד, כך שלא יהיה מוכרח לפנות אל ההתנהגויות הרעות; שתהיה לו בררה; שלא ירשה לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו, משום שתהיה דרך ישרה פתוחה לפניו!

לכן אני חש חובה להכריז בבירור, כי אין שום קשר בין ירידה רוחנית לבין אתגר זה! ילדים בעלי קשיי ויסות אינם רחוקים מרוחניות יותר מכל אדם אחר!

ילד שמאובחן כבעל קשיי קשב וריכוז / ויסות, אין פירוש הדבר שלא יוכל להתחבר ללימוד התורה, שלא יוכל להיות "אן ערליכע איד", ירא שמים. חלילה וחס מלחשוב כך. תפיסה זו הינה טעות חמורה, המחלישה את ההורה ואת המתמודד ומביאה בהם ייאוש.

מכיר אני באופן אישי יהודים רבים שיש להם קשיי ויסות והם יראים ושלמים, המקפידים על קלה כבחמורה; יש ביניהם אף כאלה היושבים ולומדים ומצליחים בלימודיהם. מג"שים וראשי ישיבות, משגיחים ורבנים מתמודדים עם אתגרי הקשב וחיים עמם.

האבחון אינו קובע דבר על עתידו של הילד!

אמנם, אם אין ניגשים אל קשייו של המתמודד באופן הנכון, אם אין מגישים לו את המענה הדרוש לו ואת העזרה המתאימה, הרי זהו מתכון בדוק להתפתחותן של בעיות רוחניות. יחס בלתי נכון מעלה באחוזים ניכרים את הסיכוי שהילד יתקשה להתקדם אל הכיוון החיובי.

על ההורה והמחנך לחפש את הדרכים שמחברות את המתמודד ללימוד, וללמוד איך נכון להתייחס אליו. אם יפעלו נכון, אין סיבה שיהיה תלמיד חכם או ירא שמים פחות מאחרים. אם יקדמו אותו, יכבדו את דרך הלימוד שהוא מתחבר אליה, יוותרו על מוסכמות שאינן תורמות לו דבר, כמו "שיטת הלימוד שלי" או "הסדר שאני קבעתי" – יוכל הילד להתעלות מעלה-מעלה בדרכו האישית. כנאמר לעיל, ההצלחה נעוצה בעבודת המידות של ההורה והמחנך; בהיותם סובלניים ודבוקים ביעד היחיד – עשיית רצון השם.

הספר ''ADHD - להכיר ולהצליח''

איך תבנו את עולמו הרוחני של המתמודד?

אל תיצמדו ליעדים רוחניים ספציפיים

תפקיד ההורים הינו לבנות את הכיוון הכללי של בנם, שירצה לעשות בחייו את רצון השם, לעשות הטוב והישר, להתקדם ולהתעלות. אין תפקידם לבחור לו יעד מוגדר. בפרט חשוב הדבר בתחום הרוחני. אם רצון ההורים שבנם יפרח ויתחבר, ייהנה ויחיה מבחינה רוחנית, עליהם לאפשר לו למצוא את דרכו שלו. מובן שעליו לקבל חינוך יהודי אמיתי ולהיבנות על פי יסודות חיי היהודי מתוך יראת שמים, מידות טובות וכן הלאה, אך אם יכוונו אותו דווקא ליעד ספציפי, כגון להיות "מרביץ תורה", תתפתח אצלו רתיעה. גם אם יצליח להיכנע ולהפעיל עצמו לקראת מטרה שלא הוא בחר בה, ייאלץ לשם כך לדכא את הרצונות העמוקים שלו, המבוססים על המתנות הייחודיות שבורך בהן, והשכר יבוא בהפסד.

עודדו חיבור בתחומים רוחניים

במישור המעשי, אם יש להורים הערכה כלפי לימוד התורה, אם הם מחשיבים אותו באמת, הילד יקלוט את הערך הזה באופן טבעי, וירצה לפתח את כישרונותיו לכיוון זה. אולם כל דחיפה מכוונת לעבר הרצוי תפגע ברצון הטבעי מלהתפתח. כמו כן, אם הילד מוצא טעם בעניינים שאינם קשורים לתורה אך אינם שליליים בעצם, חשוב מאוד שההורה לא ישלול את העיסוקים הללו. שלילה של דבר שהילד מחובר אליו, לא תגרום לו להתחבר יותר אל המטרות שההורה מכוון כלפיהן, כי אם להפך, תרחיק אותו ותגביר את הסיכויים שהילד לא ילך בדרך המותווית לו. על ההורים לעסוק בחיבור ולא בניתוק. אל להם לנתק חיבורים קיימים, שכן אין הם יודעים אילו חיבורים אחרים – אולי שליליים באמת – ייווצרו במקומם. בכוחם רק לעודד ולחזק את החיבור בתחומים היקרים להם.

האמינו בטוב!

זהירות יתרה נדרשת מפני ייאוש מעתידו של הילד. לעתים הורה או מחנך ממהר להסיק כי אישיותו של הילד פגומה, כי אין לו כל שאיפות להתעלות, ועל כן אין לו סיכוי, חלילה וחס. "הוא אינו מתפלל בכוונה, אינו לומד תורה בחשק – ובכן, אין לו יראת שמים, מי יודע מה יֵצא ממנו...". טוב להתבונן ולחשוב – האם ילדים אחרים, רגילים, אכן פועלים לשם שמים? האם יש ילד בגיל זה אשר מתפלל באמת מתוך כוונה שלמה, ולומד תורה לשמה? הלא לימוד תורה לשמה הוא מן הדרגות הגבוהות ביותר. לא רק ילדים אינם משיגים זאת, גם בחורים, ואפילו אברכים... כמה אברכים יוכלו להעיד על עצמם שהם לומדים לשם שמים בלבד, וכשהם מתפללים עומדת למולם כל העת הידיעה: "לפני מי אתה עומד – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא"?.

האם מצפים מילד צעיר להשיג דרגות כאלה?

אין ילד אשר מצוי בדרגה זו, ואין כל חיוב על ילד לפעול מתוך מטרות נעלות כל כך. אמנם, על ההורה מוטלת חובת חינוך, והיא שעומדת בשורש העבודה עם הילד. אולם חינוך אינו דורש השגה של דרגות מסוימות. חינוך פירושו בחינת מקומו של הילד, ועבודה לקדם אותו משם והלאה ולהעניק לו אט-אט טעם בעבודה הרוחנית.

נשאלתי פעם על ידי אדם גדול, הכיצד אני פועל כאשר אני פוגש ילד שאין לו שום בעיה, והוא פשוט אינו מעוניין ללמוד. עניתי ואמרתי: "ייתכן אמנם שיש מציאות כזו, אולם אני עדיין לא פגשתי כמותה מעולם!". על פי הניסיון שלי, תמיד הייתה סיבה שעמדה מאחורי הריחוק מן הלימוד. תמיד מצאתי קושי רגשי, לימודי או נוירולוגי שהילד נושא עמו, שמקשה עליו את ההתמודדות ומונע ממנו ללמוד כמו כולם.

את התשובה הזו מספק אני כאדם שעובד בתחום שנים הרבה, תחילה בתחום הלימודי – ב"העשרה אינסטרומנטלית" – ובהמשך בתחום הרגשי. פגשתי מאות אנשים וילדים, בני גילים שונים ומצבים שונים, ומעולם לא פגשתי באדם שלא הייתה סיבה טובה לנתק שלו.

אין כל אפשרות להסיק מאורח חיי הילד על טיב הנפש שלו ועל עתידו. אי אפשר לנבא מה יהיה בסופו, מה יוכל לעשות ולאן יוכל להגיע.

הורה או מחנך שאיננו זהיר, עלול להשמיע באוזני ילדים משפטים מזעזעים כגון: "לא תהיה בגן עדן", "לא תצליח לעולם" וכיוצא באלה. משפטים אלה, ששמעתי מפי מתמודדים כאובים, חלחלו והתקבעו אצלם כאקסיומות וליוו אותם שנים! אמירות כאלה, אם ילוו את המתמודד, עלולות לגבות מחיר כבד בתחום הרוחניות שלו, זאת מלבד ההרס הרגשי שייגרם והרס הקשר בינו לבין ההורה או המחנך.

העריכו את ההשקעה

כל ילד פועל ועושה מתוך מניעים המדרבנים אותו לפעולה. ילד ישקיע ויתקדם במעשים טובים ובלימודים משום סיבות שמעודדות אותו לכך; אם מתוך סיבה תחרותית, רצון להצליח ביחס לחבריו; אם מתוך סיבה תדמיתית, הרצון לזכות בהערכה; אם משום דרבון אחר – מבצעים, מתנות וכו'. לא רק ילדים כך. גם בחורים, ואפילו אנשים מבוגרים. לכל אדם יש עבודה עצמית להגיע למקום של עשייה "לשמה", אולם אצל כל אדם עדיין משפיעות הסיבות החיצוניות, ברמה כזו או אחרת, ומעודדות אותו לפעול.

מהם המניעים שישפיעו על הילד לפעול?

ילדים משקיעים מתוך דחף ורצון להיות חיוביים בעיני הסביבה, להצליח.

כאשר ילד מסוים אינו טורח לנסות להיות חיובי בעיני סובביו, מהי הסיבה לכך? האם אינו רוצה בהערכה של המלמדים והחברים? האם אין חפץ לו בהצלחה? האם כל כך נעלה הוא, עד שאינו מחפש את התגמולים הרצויים בעיני כל חבריו?

אלא מאי? גם הוא, בלי ספק, חפץ בהערכה ומבקש להצליח, אולם יודע הוא כי רצונו ומאמציו לא ישיגו לו את התועלת המקווה. אין לו דרך להוכיח את מאמציו ולהראות עצמו חיובי. כפי שהורחב לעיל, בשל הקשיים המיוחדים לילדים אלה, המאמצים שלהם אינם ניכרים מבחוץ. רוב המאמצים הם להשיג התגברות על דחפים ושליטה בוויסות. גם אם יצליח הילד לגבור על עצמו, מתוך השקעה כבירה, התוצאה תהיה התנהגות נורמטיבית כשל ילד רגיל, שאינה מושכת הערכה מיוחדת.

רק בגלל ההתמודדויות המיוחדות שלו הוא מתקשה מאוד להשיג את צרכיו הבסיסיים – הצורך בהערכה, תחושות הסיפוק העצמי וההצלחה – כמו כל ילד אחר; מתוך ייאוש הוא אינו מנסה עוד להתאמץ לעלות בתורה ובמעשים טובים.

הילדים בעלי קשיי הוויסות זועקים להערכה, לפחות להכרה בהשקעה ובמאמץ שלהם. רבים מהם אינם זוכים בהכרה ברצונם הטוב, ולעתים אף זוכים במקום זאת בתארים כגון: "אינו מעוניין ללמוד", "יש לו יצר הרע גדול"... האם הם ראויים לתוויות כאלה? האם ניתן לחזות את עתידו הרוחני של ילד על פי חוסר ההצלחה של הסביבה להתאים לו את העידוד הנצרך לו?

הדרך הרצויה הינה להאמין שהילד יגיע למקום טוב ונפלא, ולקוות למקסימום בנוגע לעתידו; להגביר את המוטיבציה שלו ולעודד אותו מתוך ביטחון ברצונו הטוב וביכולת להגשים אותו. אם תהיה הדרך שלפניו ישרה ומזמינה, והסביבה תאמין בו שהוא ראוי ומתאים לה, הרי גם אם כרגע הילד אינו מוצא בו כוחות לעלות בדרך הזו, בהמשך יוכל לתפוס את עצמו ולהתחיל להתקדם. אם לא יגרמו לו להאמין ש"הדרך הזו אינה בשבילו", היא לא תיסגר בפניו.

וכשם שהדברים כך בנוגע למילים רעות ומחלישות, כך נכונים הדברים גם מן הכיוון ההפוך. מילה טובה יש בה כוח לבנות ילד. היא תלווה אותו לאורך שנים.

כל התפעלות מהשקעתו של הילד, כל הערכה לרצון הטוב שלו, כל פירוש של עשייה טובה כמוכיחה על פנימיות נפלאה, על נפש גבוהה ועל חיבור רוחני – יחברו את הילד אל הטוב.

לסיכום:

כאשר ילד אינו מעוניין ללמוד, אין זה מוכיח שהוא בועט בשאיפות הטובות, ואין בכך שום סימן לרמתו הרוחנית.

גם אם הילד מחייך ומשחק בהתלהבות למרות כישלונותיו, אין זה אומר שהוא אינו מצטער על מצבו. האם ייאסר עליו לשאוב גם מקצת השמחה שעוד יוכל להשיג בחיים, משום שהוא מתמודד עם קשיים?

ילד שאינו לומד והתנהגותו אינה חיובית, הוא ילד שיש לו קשיים! על ההורה והמחנך להפנים זאת, ולא לתלות את חוסר ההצלחה בחוסר חשק ובחוסר רצון. במקום זאת, יוותר ההורה או המחנך על תפיסותיו האישיות, על שיטתו החינוכית; וילך ללמוד גם את החומר שמציעים לו אנשי המקצוע; לקבל ולהתעניין, לשאול ולהתבונן, ללמוד ולהתייעץ עד אשר יֵדע מה נכון לעשות כדי לקדם את הילד. עליו לוותר על הגשמת הציפיות האישיות, להימנע מלהשוות את הילד לילדים אחרים, לקבל אותו כפי שהוא ולספק לו את הצרכים הנדרשים לו על מנת שיצליח לעלות ולהתעלות כפי הרצון האמיתי, שתמיד חי ובוער בתוך תוכו!

מתוך הספר "ADHD - להכיר ולהצליח", הספר זוכה פרס שר הבריאות בתחרות הספרים. בקרוב יצא גם בשפה האנגלית.